כשקראתי את מאמרו של מכובדי הרב יונה גודמן לגבי התגובה הדתית לזכייה בנובל, לא יכולתי להתעלם מן הרושם ששוב נגלות לעינינו שתי דרכים (לפחות) של ציונות דתית. נדמה לי כי את המאמר הזה יש לקשר במידה רבה למאמר אחר שפרסם הרב גודמן ב"צהר" לפני מספר חודשים. הוא עסק שם בהרחבה בסכנות ואולי אף יותר מכך בפחדים שמעוררת האקדמיה אצל בחור או בחורה "רגילים", "טיפוסיים" בני הציונות הדתית.
אז זהו, שההגדרה הזו של ציונות דתית "רגילה" או "טיפוסית" הולכת והופכת להיות אנכרוניסטית. בכנס אקדמי שעסק בנושא הצעתי לחלק את הציונות הדתית לשלוש קבוצות אידיאולוגיות שונות בתכלית, עמיתי ד"ר חנן מוזס מאוניברסיטת בר-אילן הרחיב בנושא הזה ורואה בצדק חלוקה מרחבית ומפורטת אף יותר. הרב שרלו במאמר סוציולוגי שנדרש לעניין היה צנוע יותר והסתפק בשתי גישות כוללות.
כאשר הרב גודמן טוען כי הציונות הדתית לא התייחסה לזכייתה של פרופ יונת, כאשר הוא מצטט ר"ם שמזלזל בהישג ותוהה על מידת החשיבות של אות הערכה מגויים, הוא מדבר על ציונות דתית אחרת מזו שאני מכיר.
אני מודה ומתוודה- הקילומטראז שלי במסדרונות האוניברסיטה היה ארוך יותר מן הקילומטראז שקניתי בבית המדרש. שאלת הלגיטימיות של לימודי חול, שאלת הערך הבלתי מעורער של תרבות המערב (במובן העמוק של המילה), נראו לי תמיד כאבני יסוד של ההשקפה הקלאסית של הציונות הדתית. השקפה שסמליה הם הרמב"ם, הרש"ר הירש ובימינו הרב אהרון ליכטנשטיין שיבדל"א. למיותר לציין כי השקפה זו לא סותרת את התורה ובמובן העמוק של הדברים יש בה להעשיר את לימוד התורה לאין שיעור.
התחום בו אני עוסק (מדעי הרוח) מזמן לי שוב ושוב פגישה עם פלגים נרחבים של הציונות הדתית שלוקחים חלק חשוב ומהותי בחזית האקדמית של ישראל. פרופ ידידיה שטרן, פרופ אבי רביצקי, פרופ ישראל בן-שלום ופרופ קווה הם ודאי רק רשימה חלקית. האנשים החשובים האלה בין במודע ובין שלא במודע מייצגים דגם אחר לגמרי מן הציונות הדתית שעולה משיחתו של הרב גודמן עם אותו הר"ם.
הצורך האפולוגטי משהו להסביר את הישגיה של פרופ יונת, את חשיבותו של פרס הנובל נראה לי זר. הגישה איתה מתפלמס הרב גודמן היא בבחינת תוצר מובהק של "לא שיערום אבותיכם". היא מייצגת אספקט אחר של ציונות דתית שמרחקה הוא רב, ספק אם בכלל ניתן לגישור.
הנקודה הזו חושפת היטב את המטיחות שבתוך הציונות הדתית ויוצרת למעשה דה-לגיטימציה של המונח. בשנים האחרונות מתחוללים בתוך חלקים מציבור חובשי הכיפה הסרוגה תהליכים עזים של תזוזה- בעיקר ימינה אך גם שמאלה. בהקשר הזה השימוש במונח "ציונות דתית" ובודאי החזונות על איחוד פוליטי הם פשוט לא ריאליים.
העובדה שגישתו של הרב גודמן, שהיא ודאי ייצוג קלאסי למשמעותו של המונח "ציונות דתית" בשנות השמונים והתשעים, מעוררת בתוך חובשי הכיפה הסרוגה התנגדות גם מימין וגם משמאל מעידה על כך היטב. חישבו לרגע על דמויות מפתח בתוך הסיר הכולל של הציונות הדתית: מה הקשר בין עדי רן לפרופ קווה? מה הקשר בין הרב שרלו לרב טאו? מה הקשר בין חנוך דאום לברוך מרזל? התשובה הפשוטה היא שאין, לא היה וכנראה גם לא יכול להיות, אין ביניהם יותר מן המשותף שבין כל שני יהודים.
נכון קל יותר לדבר על המפריד מאשר על המשותף, אבל לפעמים גם חייבים לשאול מהו המשותף בכלל.