אל תתערבו

את עדי וגשל פגשתי בפעם הראשונה בחנוכה האחרון. טסנו יחד לאומן באותה קבוצה לשבת חנוכה. במהלך שהותנו באומן התגוררנו חדר ליד חדר, אולם להתוודע לעדי זכיתי רק כשהיינו כבר כמעט בדרכנו חזרה לישראל. לבושו השחור, פאותיו הארוכות, מגבעתו וזקנו, גרמו לי לחוש אז זרות כלפיו. אלא שאז באה שיחה מקרית באמצע הלילה, בקור אוקראיני של אמצע ינואר (מינוס 27 מעלות), וקנתה לי חבר.

סביר להניח כי רבים מביניכם מכירים את עדי וגשל כמיכאל מהספר "מקימי"- ספרה של נועה ירון-דיין. עדי הוא הצלע השלישית במשולש ברנר- בן -מיכאל, שלושת החברים שנהגו (למורת רוחה של עלמה) לשחק כדורסל בסלון. כשבן ועלמה חזרו בתשובה באו אתם גם ברנר ומיכאל ועוד רבים נוספים מהברנזה התל אביבית של אותה תקופה. כמעט כולם הם חסידי ברסלב כיום.

בג"צ משקף את פער השפה הקיים בחברה

עדי וגשל, המתגורר בעמנואל מאז נישואיו, יושב כבר יותר משבוע בכלא יחד עם שאר האסורים מפרשיית עמנואל. בג"צ קבע כי החלטתו של עדי, ושל הורים אחרים מעמנואל, כולם חסידי סלונים או חסידי ברסלב, להוציא את בנותיהם מ"בית יעקב" המקומי ולהעבירם לבית ספר אחר המתנהל ברוח חסידית, איננה קשורה באורח חייהם החסידי אלא באפליה על רקע עדתי. עדי נאסר בגין בזיון בית המשפט לאחר שסירב להחזיר את שלושת בנותיו הגדולות ושחומות העור (אשתו של עדי היא תימניה) מבית הספר החסידי שבו הם לומדות בבני ברק בעשרת החודשים האחרונים, ל"בית יעקב" בעמנואל.

משום מה בג"צ גם התעלם ממסקנות ועדת הבדיקה של משרד החינוך שקבעה כי לאור העבודה ש- 27% מהבנות הלומדות במגמה החסידית הן ספרדיות, הרי שההפרדה בעמנואל איננה על רקע עדתי. ואמנם, יחד עם עדי וגשל יושבים במעשיהו הורים ששם משפחתם הוא מליחי, טורק, אלמליח ונעימי.

עיון בסיכומי הדיונים של בג"צ משקף את פער השפה הקיים בין הציבוריות הישראלית החילונית- דמוקרטית לציבור החרדי הפועל לפי כללי תרבות שונים לחלוטין. רק פערים שכאלה יכולים להוליד מצב אבסורדי בו בית משפט רומס בשם החוק והדמוקרטיה את זכותו של הפרט להעניק לילדיו חינוך בדרך ההולמת את ערכיו והשקפתו האישית. ערב כניסתו לכלא אמר לי עדי בטלפון כי הוא מבקש רק דבר אחד: "תנו לבנותיי (החצי תימניות) להמשיך ולנסוע לבית הספר שלהם בבני ברק משום שדרך החינוך שם נראית לי מתאימה יותר, ואל תתערבו ותחליטו עבורי היכן הם ילמדו". מי שמנסה להכריח בשם הדמוקרטיה לכפות על אדם להיכן לשלוח את ילדיו כדי להתחנך, שלא יתפלא אם לאחר מכן הוא זוכה לכינוי "סטרא אחרא".

בשעה שכזאת יפה שתיקה

כבן לציונות הדתית אינני יכול להתכחש לתהום האידיאולוגית המפרידה ביני ובין עדי וגשל. השקפתו בנוגע לציונות ולמדינת ישראל היא כה זרה ומנוכרת עבורי, שאינני מסוגל לדמיין מצב שבו נוכל לגשר על הפערים. חוסר יחסו למוסדות המדינה, לממלכתיותה, לקדושתה (או לטומאתה- לשיטתו), הם כסדין אדום בעיני. גם מבחינה חינוכית- השקפתית איננו רואים עין בעין, וכל זה בלשון המעטה.

יחד עם זאת, כשמדברים על השקפה אמונית, על תורה ועל חתירה לאמת- אני ועדי וגשל החברים הכי טובים בעולם. זאת מורכבות שאולי לא כל אדם מסוגל לה, כי היא מחייבת להסתכל על האדם ולא על הסממנים החיצוניים והדעות. היא מחייבת התקשרות בליבה ולזה לא כל אחד זוכה.

דווקא משום כך, אינני יכול שלא לכאוב את הצורה המכוערת שבה הוא וחבריו מצטיירים בציבוריות הישראלית בכלל ובתקשורת בפרט. את פרטי המקרה רובנו לא יודעים ולא מכירים. את הניואנסים (שלהם משקל רב בפרשה מעין זו), על אחת כמה וכמה. זה כואב שבעתיים כשגם אנשים מהציבור אליו אני משתייך עושים שימוש בסוגיית עמנואל כדי לגזור קופון ולקדם את עצמם או את דעותיהם המלומדות בנושאי אפליה ועדתיות, בין השאר גם באמצעות מאמרים בבמה זו.

אחד מהשיעורים הראשונים שאותם למדתי מעדי וגשל עסק ב"לא יודע כלום" המפורסם של ר נחמן שגם אמר כי "תכלית הידיעה היא שלא נדע...". בשעה שכזאת יפה שתיקה. היא יפה מצד חילול ה הגדול שיש כאן. היא יפה מצד הרגישות כלפי בנות קטנות שעדיין לא מצליחות להבין על מה ולמה. היא יפה מצד כבוד התורה ובעיקר מצד הענווה וחוסר הידיעה שמאפיינת את רובנו.