את פלוגת המילואים שלנו מיקמו למרגלות הר חרשה, בין נריה לטלמון ודולב. אזרחים אשר טרפו בפניהם את שגרת יומם, נתלשו ממשפחתם ומעיסוקיהם השוטפים וגויסו לשמור עם עמם וארצם, לסכל טרור ולהעניק תחושת ביטחון ליושבי החבל הזה. ביום שבו הגענו לגזרה פינו כוחות משטרה את המאחז "יד - יאיר" היושב בפאתי רמאללה לא הרחק מהישוב דולב. לא היה לנו יד ורגל במעל הזה אך זה לא מנע מקבוצת פורעים-יהודיים, חובשי כיפה, מלנקב, ברשעות, את צמיגי מכוניותינו. לא גיפים ולא ניידות ,כי אם רכבים אזרחיים של מילואימניקים שזנחו את עיסוקיהם ובאו לשמור ולהגן.
"זה כבר לא בית" שח לי חבר לפלוגה, מ"מ צלפים, תושב הרצליה ממושקף וסטודנט לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית "פעם ראשונה בחיים שלי שאני מגיע ליש"ע ומרגיש לא רצוי", ומפקד אחר שהשאיר בבית אישה חולת סרטן ובא במסירות לתרום את חלקו כמעט הקיא מהגועל והרפש שהונח לפתחו. בתדריך שקיבלנו אחר הפינוי הרוחות סערו. מ"פ טרי, מתנחל לשעבר, ניסה בקושי להסביר את ההבדל בין הפס"ד (הפרות סדר) יהודי למקבילו הפלסטיני. לך תסביר למילואימניקים פגועים שכשהנער שהצמיד סכין לצווארו של אחד הקצינים (כן, זה קרה!) הוא לא התכוון להרוג אותו. הם לא קיבלו את החילוק הישיבתי הזה והרעימו בקולם שאם מישהו יתקרב אליהם עם סכין שלופה הם יירו בו בלי להסס. "למה כשערבי מוציא סכין לא חושבים פעמיים?!"
 |
|
זה כבר לא בית (אילוסטרציה: HGruber-cc-by-sa)
|
ופתאום אני מוצא עצמי במתקפה מגזרית, מנסה להדוף, להתנער, להסביר, "פעם החזקתי מהאנשים האלה" אומר לי חבר בסיור. ומישהו אחר טורח להזכיר לי "פעם ראשונה שאני מגיע להתנחלויות ולא מקבל קצת יחס, איזו כוס קפה או צופר על הדרך" וכשהצעתי למישהו לחכות במחסום לטרמפ הביתה הוא מיד נזדעק וענה "נראה לך, זה כבר לא כמו פעם, הם לא עוצרים לחיילים. תכלס, אני מרגיש דפוק לשמור על האנשים האלה"
החוליגנים הקטנים, מנקבי הצמיגים, שונאי הארץ הזו והעם היושב עליה, לא היו לבד. נהג אוטובוס הוריד אותם שם ודאג לאסוף אותם בתום הפוגרום, הם המשיכו למקומות מגוריהם בלי שאף גורם מבוגר ואחראי יוקיע אותם ויגנה קבל עם ועולם את חילול ה הנורא שעשו. בהינף סכין כרתו את הענף שאף הם בעצמם יושבים עליו. מצמרר לחשוב מה מעשה טיפשי ומרושע יכול לעולל, כיצד אמון ואחווה יכולים להתחלף ברגע לעוינות, חשדנות וסלידה.
אל תרוצו לתל-אביב להחזיר את העם בתשובה, הם נמצאים כאן, במדי זית, שוכבים בלילות קרים בשיפולי הבתים שלנו. צופים אל הכפרים השכנים. הם סורקים בוקר בוקר את הצירים שעליהם אנחנו נוסעים בבטחה. רכוסי קסדה ואפוד הם נכנסים אל בתי מפגעים ועוצרים אותם בטרם תבוא הרעה. ומה נדרש מאיתנו רק לעצור לרגע לומר תודה, לחבק בפשטות בלי התניות ובלי הצהרות ולמגר מאיתנו את מחרחרי המדון אשר בשם ה הורסים ומשחיתים כל חלקה טובה.למענכם, למעננו, למען עם ישראל, אנא, תנו להם להרגיש בבית.