כשיוסף מתוודע לאחיו ושולח אותם לארץ כנען להביא את יעקב אביהם, מספרת התורה על בקשתו מהם: "ויאמר אליהם: אל תרגזו בדרך". רש"י (מ"ה, כ"ד) מקדים באופן חריג את פירוש הדרש לפירוש הפשט: "אל תרגזו בדרך - אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך". ופירוש "שפתי חכמים" מוסיף: "אם אתם עוסקים בדבר הלכה צריכים אתם לעיין בו יותר, ואין דעתכם על הדרך ומתוך כך טועה אתכם הדרך, כלומר: תתעו".
מה יש בו בעיסוק בדבר הלכה שיכול לגרום לסטות מן הדרך? מדוע סבורים חכמים, ורש"י בעקבותיהם, כי זו משמעות הבקשה של יוסף מאחיו?
ברמז לא דק כלל לימינו: כשאנשים דנים בדבר הלכה הם זקוקים לכובד ראש, ליישוב הדעת, לבית המדרש. כשאדם הולך בדרך ועסוק בטרדותיה הוא יכול לגרוס, לשנן ולעסוק בדברי תורה. אבל הריכוז שדורש לימוד ההלכה עלול להפריע לו במטרה שאליה הוא מכוון כרגע, להגיע למחוז חפצו בשלום. אם יתווכח ויתעמת עם חברו בענייני הלכה, הם עלולים להגיע למריבה ולכעס ולתעות בדרך. כל אחד יבחר בדרך משלו במקום ללכת ביחד.
נדמה לי שהוויכוח האחרון בסוגיית הסרבנות וישיבות ההסדר מבהיר ומחדד את ההסבר הזה. מי שמחפש את השאלה "דעתו של מי קודמת - דעת הרב או דעת המפקד?" הוא כמי שעוסק בדברי הלכה באמצע הדרך. הרי ודאי שמדובר בשאלות גדולות והרות-גורל מאוד שנוגעות לשורשי הדברים: מהו מעמד המדינה היהודית מבחינה דתית והלכתית? מהי עבירה שהמדינה ושריה עושים ומהי אחריותו של החייל היחיד? והאם פקודת עקירת יישובים חלילה היא עבירה הלכתית או שמא שיקול הדעת הביטחוני העומד מאחוריה - גם לו יש תימוכין הלכתיים (פיקוח נפש וכד)?
השאלות הללו נשאלות בחללו של עולם ושל אולם בית המדרש וטוב שהן נידונות. אולם נדמה לי שהרצון להכריע בשאלות שהן פילוסופיות ותיאולוגיות במהותן הכרעה ברורה, חד-משמעית, הלכתית, הוא שורש כל הצרות שמתרגשות עלינו מעת לעת. הכרעה בסוגיות אלו גורמת לאל תרגזו בדרך של דורנו וגם של הימים האחרונים. תבונת הרבנים עד כה היתה שלא לחדד את השאלות ואילו עתה יש מי שבוחר בעימות הזה בכוונה.
ישיבות ההסדר כשמן כן הם: הסדר בין הציבור הדתי לבין מדינת ישראל. שותפות בה כל צד מוותר מעט למען הדרך המשותפת. המדינה מוותרת על שירות מלא של קבוצה גדולה של בחורים דתיים, והציבור הדתי מוותר בכך שהוא שולח את בניו למקום בו שמירת אורח חיים דתי קשה יותר מבישיבה. ובצד הוויתורים יש גם רווחים ברורים לכל צד בהסדר הזה.
והנה באים רבנים נכבדים ובעלי זכויות ומעלים את השאלה דעתו של מי קודמת: הרב או המפקד? וכבר התשובה ברורה להם וטמונה בגוף השאלה: ודאי שדעתו של הרב. ודעת הרב היא כמובן דעת ההלכה ולך תתווכח עם ההלכה. ועוד מוסיפים ר"מים ומחנכים כי דעת אלוקים היא מעל חוקי המדינה ופקודות הצבא וממילא אנחנו פטורים מכל דיון, כי הם הרי באים בשם השם ואילו המדינה והצבא ושר הביטחון הם בכלל חילוניים ומה הם מבינים.
מי שמביא את השאלה העדינה על הסרבנות להכרעה ציבורית והלכתית, הוא זה שנוהג בניגוד לעצתו של יוסף הצדיק שביקש מאחיו גם ש"אל תפסעו פסיעה גסה (רש"י, שם). מי שרוצה להעמיד את כל השותפות במדינה רק על אדני ההלכה (כמובן כפי שהוא עצמו תופס את ההלכה), מביא לכך שכולנו נתעה בדרך. במקום להתקדם ולהגיע נעסוק במריבה ובדיון שכולו פסיעה גסה של רמיסת השותפות בין תורה למדינה, בין דתיים לחילונים ובתוכנו פנימה. לא זו הדרך.
המאמר מתפרסם בעלון שבתון