חיים זליג ומשה אבוטבול היו שני שכנים במשך שנים רבות, בבניין רב קומות. דירתו של חיים היתה מעל דירתו של משה, והם חיו באושר ובשלום. לפני מספר שנים פנה חיים אל חברו משה, וביקש ממנו להעביר במרפסתו ארובה של מערכת ההסקה המרכזית שחיים היה מעוניין להתקין. משה הסכים, ופינה מקום במפרסתו לארובה של חיים.
אולם, ברבות השנים, התחילה הארובה להפיץ עשן שנכנס לתוך מרפסתו ודירתו של משה והדבר מזיק ומציק לו.
בשלב מסויים, פנה משה לבית הדין, וביקש ממנו צו להרחקת הארובה ממרפסתו. הוא טוען, שמאז זמן ההתקנה, הארובה אינה תקינה לגמרי, ועשן ופיח נכנסים מהארובה לחצרו במשך זמן רב. משה טוען, כי הוא פנה אל חיים מזמן, על מנת שיתקן את הארובה, אולם חיים התמהמה בתיקון, והתעלם מהמטרד שנגרם למשה. גם ניסיונות תיקון מקומיים שנעשו, לא הועילו. עקב ההתפרצות האחרונה של העשן, שהייתה גדולה במיוחד, משה החליט שאינו מוכן שהארובה תמשיך לעבור במרפסתו.
חיים לא רצה לסלק את הארובה, משום שמדובר למעשה בפירוק מערכת ההסקה בביתו. הוא הגיש לבית הדין חוות דעת של מומחה, הטוען ניתן לתקן את הארובה כך שהיא לא תפלוט יותר עשן. הוא גם טען שאינו זוכר שמשה פנה אליו לגבי תיקון הארובה. משה חושש שהתיקון לא יעלה יפה, והוא אינו מסכים לתיקון - הוא דורש שחיים יסלק את הארובה.
בית הדין פטר את חיים מלסלק את הארובה. מאידך, הוא חייב אותו בתיקון הארובה על פי חוות דעתו של המומחה, ובתשלום הוצאותיו של המומחה.
נימוקי פסק הדין: בית הדין קבע, שלמרות שחיים הכניס את הארובה ברשות, הוא אינו יכול להכריח את משה להחזיק את הארובה בחצר, כל זמן שזו פולטת עשן, משום שלנזקי עשן המזיקים לבריאות אין חזקה, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנה סעיף לו).
מאידך, משה אינו יכול לחייב את חיים לסלק את הארובה, שהרי הסכים מראש למעבר הארובה בחצרו, ומשום שעל פי חוות דעתו של המומחה ניתן לתקן את הארובה בתיקון פשוט, שלא יתפוס מקום משמעותי במרפסתו של משה, ולכן אם יתעקש על הרחקת הארובה, יש בכך משום מידת סדום.
לגבי התשלום עבור חוות דעתו של המומחה קבע בית הדין, שהיות שחיים היה מחוייב בהרחקת הארובה מחמת העשן, ורק לגבי אופן ההרחקה נדרשה חוות דעתו של המומחה, ממילא חוות הדעת היא כולה לצרכו של חיים, וממילא כל העלות מוטלת עליו.
הרב יואב שטרנברג חבר בגזית, איגוד בתי הדין לענייני ממונות