אני מסתכל על בחירת הרב הראשי לירושלים ולא יודע אם לצחוק או לבכות. אינני מכיר אישית את הנוגעים בדבר ולא עליהם אני מדבר, זו השיטה - השיטה פשוט דפוקה.
בתקופת היישוב, תקופת הטרום מדינה, היה הכל פוליטי. המפלגות קדמו למדינה והן חילקו ביניהן על-בסיס מפתח מפלגתי משרות, כספים, אישורי עליה ואפילו נשק. המפלגה שהשתייכת אליה גזרה את קופת החולים שאליה הלכת, את לשכת העבודה בה נעזרת, את בתי הספר בה למדו ילדיך וכן הלאה.
כשקמה המדינה הבין דוד בן-גוריון את האסון שבשיטה והחליט על הנהגת ה"ממלכתיות", המדינה היא הריבון היחיד, המפלגה כפופה לכנסת וכוחה מצומצם. הציבור לא מאוד אהב את זה, השותפים הפוליטיים התלהבו אפילו פחות, אבל בן-גוריון הבין שזה הדבר הנכון לעשות.
מאז הכל התקדם והחברה בה אנחנו חיים היא כאילו לא אותה חברה, עד שזה מגיע לדתיים בכלל ולציונות הדתית בכלל. משום מה מרצ, הליכוד או קדימה לא מרגישים צורך להקים מערכת חינוך משלהם, אבל מערכת החמ"ד נשלטת באופן ברור על-ידי המפד"ל וש"ס ואגודה מחזיקות כל אחת מערכות חינוך מפוארות.
כשזה נוגע לענייני חינוך פנים-סקטוריאליים, על אף הבעייתיות, זה עוד נסבל; כאשר המפלגתיות הפסולה הזו מגיעה למשרות ממלכתיות ראשונות במעלה כמו רבנות ראשית זה כבר חמור בהרבה. האבסורד פה פשוט זועק לשמים- איך קורה שבשאלת מינויו של רב ראשי המילה הדומיננטית היא "דיל"? איך קרה שתרבות ה"דילים" הקלוקלת שהחלה במרכזי מפלגות מגיעה אל תוך משרות ממלכתיות ומכתימה את פניה של הדת?
אף אחד לא מדבר על גדלות בתורה, אף אחד לא מדבר על התאמה לתפקיד, אף אחד לא מדבר על דעות; מדברים רק על ההשתייכות, מדברים רק על המפלגה. איך הרב שאמור לשרת את כלל התושבים (חילונים ודתיים) ולייצג אותם, יכול לעשות זאת נאמנה כאשר השורש פ.ל.ג מקיף אותו מכל עבר?
הרי זה בדיוק מה שפרופ ליבוביץ חשש ממנו- הדת הופכת לפוליטיקה ומן הזן הנחות ביותר. כבני הציונות הדתית גדלנו כולנו על האידיאל של תורה לכל, חזרו באוזנינו פעם אחר פעם על חשיבותו של עם ישראל- איך אם כן קורה שרב ראשי הפך להיות ביטוי לכח פוליטי?
סביב הבחירות לרבנות בירושלים התאחדו כל זרמי הציונות הדתית כדי להצביע על מועמד מוסכם שינסה להחזיר עטרה ליושנה. השאלה היא האם בהתאחדות הסקטוריאלית הזו, בדיבור החוזר ונשנה במונחים מגזריים, אנחנו לא משחקים למעשה את המשחק שממנו אנחנו סולדים. לא ככה זה צריך להראות.