אישה יהודייה מכפר נידח בגרוזיה הנשואה לגוי ושהוטבלה לנצרות יחד עם ילדיה פנתה לבית הדין הרבני ודרשה להגדיר אותה כיהודייה. לדבריה היא מקיימת אורח חיים נוצרי כל ימי חייה והיא סירבה לעבור הליך הלכתי של שיבה ליהדות כמקובל לגבי כל יהודי שהמיר את דתו ורוצה לחזור לחיק היהדות.
בית הדין הרבני האזורי דחה את בקשתה להירשם כיהודייה כדי שתוכל לעלות ארצה מכוח חוק השבות והחליט שלא לאפשר לה לעבור טקס שיבה ליהדות, מאחר והיא ממשיכה לנהל אורח חיים נוצרי ולהמשיך לחיות עם בעלה הנוצרי.
האישה ערערה על כך לבית הדין הרבני הגדול שנדרש להתמודד עם הסוגיה הסבוכה והמורכבת של הגדרת יהדות לאישה שנולדה לאמא יהודייה אולם בפועל התנצרה וחיה עם בעלה הנוצרי.
חברי בית הדין הרבני הגדול הדיינים הרב אליעזר איגרא, הרב אהרון כץ והרב שמואל שפירא ישבו ארוכות על המדוכה ובסופו של דבר פרסמו פסק הלכה המשתרע על פני 46 עמודים וחובק את ההיסטוריה ההלכתית והמשפטית בהגדרת יהדות.
בסופו של דבר החליט בית הדין הרבני הגדול לקבל את ערעורה ולהורות למשרד הפנים לרשום אותה כיהודייה, וזאת למרות שחוק השבות קובע כי הוא איננו חל על מי שהמיר את דתו מרצון ועל מי שאינו בן דת אחרת.
פסק הדין סוקר בהרחבה את נושא נישואי התערובת מימי עזרא ונחמיה ועולי בבל שהגיעו ארצה ועד עולי ומהגרי זמננו. פסק הדין מתייחס בהרחבה גם לנושא ההתבוללות לאורך ההיסטוריה ועד עצם ימנו אלה. בהתבסס על עשרות פוסקים ומקורות הלכתיים החל מהשולחן ערוך דרך הראשונים והאחרונים ופוסקי ימנו החליט בית הדין כי: "א. המבקשת הנה יהודייה ואינה בת דת אחרת. ב. דינה של המערערת כדין תינוק שגדל בין הגויים ואינה צריכה קבלת מצוות וטבילה. ג. יחד עם זאת, עלינו לדרוש ממנה התחייבות שלא ללכת לכנסיה ועם עלותה ארצה שהקשר שלה ושל ילדיה יהיה עם יהודים ולא עם נוצרים. ד. לאחר התחייבות זו יורה בית הדין למשרד הפנים לרשום את המבקשת כיהודייה וזהו מעמדה המשפטי".