פרשיות השבוע

למה מזל ששבועות חל ביום שישי: כי אפשר להשלים שעות שינה בשבת, כי נכנסים לשבת בלי לחץ, כי לא מתבאסים ששבועות נגמר שתי שניות אחרי שהוא התחיל, כי כשמרגישים אחרי החג כאילו היום יום ראשון זה באמת נכון, כי נזכרים מה זה עירוב תבשילין, כי יש עלונים בשבועות, כי במוצאי החג+שבת פשוט אומרים "שבוע טוב" ולא נתקעים חסרי אונים עם האיחול המאולץ "קיץ טוב".

למה חבל ששבועות חל ביום שישי: כי בליל שבת כל הירק בבית הכנסת יבש לגמרי, כי יש אנשים שנהנים מהלחץ של יום שישי (ובחמישי זה לא זה מבחינתם), כי אין אסרו-חג, כי יש עלונים בשבת, כי יש משהו נחמד בלאחל "קיץ טוב", ולהרגיש שמתן תורה בעצם לא הסתיים, אלא רק פתח תקופה חדשה ומרעננת בשנה.

תאמין שאפשר לתקן

יש שישים ריבוא אותיות לתורה, קבעו חז"ל, ולכל אחד מישראל יש אות משלו. למי שחשב שכל האותיות האלו אמורות להיות מסודרות בשורה ישרה ובאותו כתב - עיון בתוכניות השונות של תיקוני ליל שבועות, מוכיח מדי שנה בשנים האחרונות שהאותיות האלו מעוצבות בגדלים ובגופנים שונים לגמרי. מי שלא מבין, שיסתכל למשל על האותיות של גדי טאוב, חיים באר, רוביק רוזנטל, יוכי ברנדס, מרב מיכאלי, גורי אלפי, קובי אוז ועוד רבים ולאו דווקא טובים. המדור עצמו לא חשב שהוא מפספס כשהוא מוותר על הגירסאות של כל הנ"ל לתיקון ליל שבועות, כי גם לימוד גמרא עם רש"י עושה לו את זה. אבל להחמיץ שיחה של ערן סבג על ר נחמן מברסלב בשדרות ביום שלישי שלפני החג, זה באמת פספוס.

הפינוי: הנושא המרכזי של החג? (צילום: ePublicist-cc-by-nd)

שיהיה חג שמח

ההכנות לקראת החג, אווירת השמחה, ההתרגשות לקראת מתן תורה, נקטעו באמצע ערב שבועות ע"י עיתון "בשבע", שהקדיש את עמוד השער לתכניות לפינוי מאחזים, תחת הכותרת הראשית "רק הליכוד יכול?". זה באמת נושא בוער שדורש דיון רציני, בפרט לאור כל מה שהלך השבוע בשומרון, וטוב ש"בשבע" עוסק בו, אבל חגים אמורים בין השאר לנתק אותנו ליום אחד מכל המציאות שאנחנו שקועים בה. לא לטמון את הראש בחול, אלא לטמון את הראש בעננים, בשורשים של עם ישראל. לשמוח. יש עיתונים שבמקרה הטוב יודעים למה חוגגים את חג השבועות; מעיתון שמודע לחשיבותה של שמחת החג, היינו מצפים לעמוד שער אופטימי יותר.

מצד שני, אולי יש ל"בשבע" הרבה קוראים שכל ההתעסקות בפינויים היא היא שמחת החג שלהם.

ינסה להוכיח שהוא התכוון באמת(צילום: אלנתן גוטווירט)

שלא יהיה שמח

כמעט ארבעה חודשים שרדנו בלי שום מערכת בחירות. לא בארה"ב ולא בישראל, לא בחירות מקומיות ולא בחירות ארציות. אבל קשה לשרוד כל כך הרבה זמן בלי בחירות, אז עכשיו מתחילה ההתמודדות על משרת הרב הראשי לירושלים. אם הבחירות לראשות עיריית ירושלים נראו כמו בחירות לראשות הממשלה, עד כדי כך שכמה אנשים נזכרו רק בקלפי (כשהם חיפשו את הפתקים של ברקת ופרוש ולא מצאו) שבעיר שלהם יש בכלל מועמדים אחרים, אז הבחירות לרב הראשי של ירושלים הולכות להראות כמו בחירות לרב הראשי לישראל.

כלומר, קרב בין הציונות הדתית לבין הציבור החרדי. הדתיים הלאומיים שמריצים את הרב יוסף כרמל (ראש כולל "ארץ חמדה") נחושים להצליח הפעם, החרדים לא יהיו מוכנים לוותר על תפקיד הסמכות ההלכתית הקובעת דווקא בעיר הקודש, ניר ברקת ינסה להוכיח שכשהוא דיבר על שותפות עם חובשי הכיפות הסרוגות הוא באמת התכוון לזה (בינתיים הוא מבטיח לתמוך במועמד הדתי-לאומי), ש"ס תצטרך להחליט באיזה רב אשכנזי היא תומכת עם כל ההשלכות הפוליטיות שתהיינה לכך, בקיצור - אפשר לצפות להרבה אקשן, פוליטיקה, תככים ובלגן. היה אפשר לומר ש"יהיה שמח", אלמלא היה ממש עצוב שככה בוחרים רבנים.

נגד טילים

המדור לא מצא למי לתת את שכוייח השבוע, אז אם במהלך התרגיל הארצי שהיה השבוע, מישהו נכנס לעסק במלוא הרצינות עד כדי כך שהוא התחיל לקרוא פרקי תהילים במרחב המוגן - הוא זוכה בתואר.

ותהייה קטנה לסיום

מה אתם אומרים? נצליח להגיד תחנון במשך שבוע שלם, יום יום? דבר שלא קרה כבר כמעט שלושה חודשים?

בברכת קיץ טוב.