פרשיות השבוע

יותר מדי מודעות לאירועי יום ירושלים ציינו בכותרת שהשנה חוגגים 42 לאיחוד ירושלים. לפני שנתיים היה שייך לעשות עניין מ-40 שנה לאיחוד, אבל סתם ככה אין צורך להדגיש את מספר השנים שעברו מאז התשכ"ז. נכון שגם למספר 42 יש משמעות, כידוע ליודעי ח"ן, לבקיאים בתורת הסוד ולכל מי שקרא את "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה", אבל כשמדברים על עיר הנצח, שנמצאת כאן כבר יותר מ-3,000 שנה, מה זה כבר 42 שנה? למה שירושלים תתלהב מכזה מספר קטן? מה היא, תל אביב?

שישו או שמחו

בחגיגות יום ירושלים בישיבה של מעלה, אם נשתמש קצת בדימויים מגשימים, מן הסתם את רוב השירים מבצע דוד המלך. הוא כנראה מארח גם את בנו שלמה שכתב עליה קצת, וגם את ר יהודה הלוי. יש מצב שר שלמה קרליבך אחראי על הניהול המוזיקלי, ואולי גם נעמי שמר לוקחת חלק בשלב החימום. רק לישעיהו הנביא יש בעיה, כי בזמן ששרים את השירים של כל הנ"ל כמו שצריך, את המילים שלו הופכים מ"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה" ל"שישו את ירושלים". אין מה להתרגש מפסוקים שמשתבשים כשעושים מהם שירים - זה קורה הרבה, הבעיה היא שהשנה הגרסה המעוותת מופיעה גם במודעות שיצאו מטעם "מרכז הרב" לקראת העצרת בליל יום ירושלים, ואפילו בפרסומים הרשמיים של הרבנות הראשית על כך שיום ירושלים לא הוקדם ליום חמישי. מהם היה אפשר לצפות שישמרו אמונים לפסוק המקורי.

שישו את ירושלים? (צילום: ePublicist-cc-by-nd)

מודעה סמלית

תנועת אורות, רוח חדשה, פנים אל פנים, מועצת יש"ע, "קהילות בישראל", ועד מתיישבי גוש קטיף, "לאורו נלך", מהו"ת, קוממיות, אמנה, פרסומי ישראל, בת עמי, בני עקיבא, עזרא, אריאל, מרכז ישיבות בני עקיבא, צביה, שעלי תורה, מעלה, ארגון אחד שהמדור לא זיהה את הלוגו שלו, אמונה, עיריית ירושלים וכמובן "מרימים את הדגל". לא פחות מ-23 סמלילים מופיעים בחלקה העליון של המודעה על ריקודי דגלים ברחבי הארץ. בהרבה מודעות ישנם מספר לוגואים המציינים את הגופים ששיתפו פעולה לרגל המאורע, אבל עושה רושם שהפעם נרשם שיא חדש. 23 ארגונים, תנועות ועמותות לקחו חלק בהפקת הפרוייקט הזה (רק לפני שנים אחדות הוא היה נחלתם של שנים או שלושה מתוך כל האירגונים הנ"ל). האם מדובר בשיא של כל הזמנים? המדור מכריז בזאת על תחרות, ומציב אתגר למארגנים וליוזמים להרים פרוייקטים עם עוד יותר לוגואים, עד שבסוף תהיה מודעה שתורכב כולה מסמלילי הגופים השונים, ורק למטה יהיה כתוב בקטן שיש גם איזשהו אירוע.

כמובן, יהיה הרבה יותר טוב אם לא יהיו כ"כ הרבה לוגואים, ולפחות חלק מהגופים הנ"ל יבינו שאין הרבה הבדלים משמעותיים ביניהם, ובמקום לשתף פעולה כל פעם מחדש, הם יכולים פשוט להתאחד וזהו.

בלי חרדל, בבקשה

מכללת "אורות ישראל" באלקנה קיימה השבוע כנס בנושא התקשורת. כמו בכל כנס שמאוד מכבד את עצמו, גם בכנס דנן יש מחקר חדש שמתפרסם לראשונה במסגרת הכנס. המחקר, שפורסם גם ב"מקור ראשון" בסוף השבוע האחרון, עוסק ביחס בין רבנים לתקשורת - מה לדעתם צריך להיות מוצג בתקשורת, האם הם תומכים בהחזקת טלוויזיה בבית, האם הם משתמשים באינטרנט וכדומה. כיוון שמדובר במחקר יסודי ומעמיק, הוא השווה בין תשובות של רבנים מזרמים שונים. עד כאן, לכאורה מדובר באמת במחקר רציני שיש עניין לפרסם את תוצאותיו, ואפילו להסיק מהן מסקנות. אבל בדיוק בשלב שבו המחקר הפך להיות מושקע - פילוח התשובות לפי זרמים - הוא הפך להיות ממש לא-רציני. הוא חילק את הרבנים לחרדים, דתיים לאומיים ו-חרד"לים.

איזה סוג חרדל אתה? (צילום: Marshall Astor - Food Pornographer-cc-by-sa)

מהרגע שהמושג חרדי-לאומי נכנס לסיפור, אי אפשר להתייחס אליו יותר כאל מחקר מדוייק. לפי מה החלטת שרב מסויים הוא חרד"לי? האם רב שמחמיר יותר הוא חרד"לי, ורב שמקל יותר הוא דתי לאומי? או שרב שתומך בחברה מעורבת הוא דתי-לאומי, ורב שמתנגד הוא חרדל"י? ואולי בכלל כל ה"ממלכתיים" הם דתיים לאומיים ואלה שפחות "ממלכתיים" הם חרדים לאומיים? ואולי הרף הוא לאיזו מפלגה הצביע הרב? או אורך הזקן שלו? או שמא השאלה הקובעת היא פשוט האם יש לו טלוויזיה ואינטרנט בבית או לא? (זה כנראה כבר לא יתכן, כי קצת מגוחך לעשות מחקר על יחס הרבנים לתקשורת, אם כבר קטלגת אותם בדיוק לפי הנושא הזה.)

המינוח "חרד"ל" נוח לכתיבת מאמרים, ניהול מאבקים, ליבוי מחלוקות וריבוי אקשן במגזר. אבל להתייחס לזה כנתון מדעי, זה כבר מוגזם.

ללא שם

קצת חוצפה מצד המדור להעניק את שכוייח השבוע לרב אלישע וישליצקי. מי אנחנו שנגיד לו שכוייח? העניין הוא שאם השכוייח לא יוענק לו, אולי לא תשימו לב לעולם שהוא כתב את הספר החדש "ירושלים מאירת העצמיות" - ספר שלם על ירושלים ומקומה בחיינו, שממבט חיצוני אי אפשר לדעת מי כתב אותו. רק הצצה בסוף ההקדמה לספר, מגלה מי כתב אותו. אז רק שתדעו, אם תתקלו בספר הזה, שהרב וישליצקי הוא הכותב, ושתדעו גם שעדיין יש אנשים ברמות כאלה של ענווה, שמסוגלים להוציא ספר באנונימיות כמעט מוחלטת.

ותהייה קטנה לסיום

אם לא קראתם את הספר החדש "חרדים לגורלם" על הנח"ל החרדי (מאת דוד זולדן, הוצאת ידיעות ספרים), יש חשש גדול שעברתם על איסור, שכן בפרסומת נאמר במפורש שזה "ספר חובה". להגדיר ספר כ"ספר חובה" וכך לשכנע את הצרכן לקנות אותו, זה פטנט נחמד, אבל איפה הגבול? האם כל מי שמוציא ספר יכול לטעון שחובה על כל אזרח ישראלי לקרוא אותו? האם בקרוב יגידו לנו שארון הספרים היהודי אינו שלם בלי ספר הטלפונים החדש? או ש"המדריך המלא לבישול בנוסח איטלקי" הוא ספר חובה לכל מי שקשרי החוץ של מדינת ישראל יקרים לליבו?

בברכת אין זמן ביום שישי גם לחגוג את שחרור ירושלים וגם לעשות חשבון נפש על כך שרק דתיים חוגגים אותו - את זה נשמור לאחר כך.