פרשיות השבוע

עץ התאנה שבגן ביקש למסור לכל הקוראים שהוא מאוכזב. כמה שהוא חיכה לכ"ט בניסן. כבר שנה שהוא מחכה ליום הזה, שבו נזכרים פתאום שלומי אמוני ישראל שחודש ניסן עומד להסתיים, והם עדיין לא ברכו את ברכת האילנות. מיד הם עוזבים הכל ומחפשים עצי פרי פורחים כדי לברך עליהם. מהר! לפני שיעבור הזמן!

אבל השנה, אומר עץ התאנה, כ"ט בניסן עבר בשקט יחסי. אז לא ברכנו ברכת האילנות, לא נורא. פעם בשנה, אפשר לחשוב. ברכנו בשנה שעברה, נברך גם בשנה הבאה. לא מברכים את ברכת האילנות פעם ב-28 שנה, אז למה לעשות מזה עניין?

שאף אחד לא ישמע

בשקט, בסוד, בלי לעשות רעש, בלי שאף אחד ישמע, שהדיון האינסופי ההוא לא יפתח מחדש: למי שלא שמע, סדרת הטלויזיה ההיא, על הביצה הירושלמית (ששש! בלי להזכיר שמות; ברגע שנזכיר את שמה של הסדרה, כל הציבור הדתי-לאומי יסתובב אחורנית וישאל "מה?") ששודרה ביס, משודרת עכשיו בשידורים חוזרים בערוץ 2, מדי מוצ"ש. אז כל מי שרוצה לראות על מה כולם מדברים, ולא עלה בידו עד כה, יכול לעשות את זה עכשיו (המדור אינו מביע דעה אם כדאי לראות או לא - רק מיידע את מי שלא בעניינים) אבל אל תדברו על זה בקול רם; הקרנת סדרה בשידורים חוזרים היא לגיטימית; אבל לחזור שוב על כל הוויכוחים האלה מחדש יהיה בלתי נסבל.

אגב, יש לציין שמוצ"ש ממש תפור על הסדרה הזאת, הרבה יותר מסתם יום שני בערב.

על מה כל הרעש? (צילום: רותם דותן, באדיבות ההפקה)

לא רופאים, אבל מנתחים

מוסף "יומן" של "מקור ראשון" מסוף השבוע האחרון, הוקדש כולו לסיקור וניתוח של ציבור חובשי הכיפות הסרוגות, מכל מיני זוויות ונקודת מבט. המסקנה היתה אחת: הדבר שחובשי הכיפות הסרוגות אוהבים לעשות יותר מהכל, זה לנתח את עצמם. ניתוחים ארוכים שלא יוצא מהם הרבה, ובדרך כלל אין בסופם איזושהי מסקנה מרעישה, אבל העיקר לנתח.

ארבע מי יודע

בשבוע שעבר, בעיצומו של חג הפסח, התקיים משחק בליגת האלופות בין שתי קבוצות הצמרת צלסי וליברפול, שהסתיים בתוצאה הנדירה 4-4. המדור יצא מגדרו: מדהים מה שחקן ישראלי אחד יכול לעשות. לא רק שיוסי בניון עושה חיל בליברפול, הוא גם גורם שתצא התוצאה הכי מתאימה לפסח; ארבעה בנים, ארבע קושיות, ארבע כוסות, ו-4-4 גם בכדורגל. ממש קידוש השם.

דא עקא, שהשבוע ליברפול הוציאה עוד פעם 4-4 בליגה האנגלית, סתם באמצע יום חול. אז לא משנה.

גם במרכז, הרב קוק

שכוייח השבוע מוענק למוסד הרב קוק. כשחג הפסח נגמר, אצל דתיים רבים - בני"שים, בעיקר - החג רק מתחיל. הכוונה היא ליריד הספרים השנתי של מוסד הרב קוק, הידוע בכינויו "הקוקיאדה". שבוע בו מוצגים שלל ספרי המוסד, מבחר ענק של ספרים בכל מקצועות התורה, למכירה בהנחות חד פעמיות. הפעם, במקביל ליריד המסורתי בירושלים, התקיים יריד דומה גם בבני-ברק. מה שהקל על הלקוחות הקבועים מאזור המרכז (לא צריך לחשוב על סיבה לנסוע לירושלים, ואז "טוב, אם כבר נוסעים לירושלים אז נעבור בקוקיאדה"), משך לקוחות חדשים מאותו אזור ("לא מצאתי שום סיבה לנסוע לירושלים - אז למה שאני אסע?!), הציל את הלקוחות הירושלמים ("לא מצאתי שום סיבה לנסוע, אבל לא נורא, נבקש מיצחק שיקנה לי סט ריטב"א על הש"ס + כל אורות הקודש") וגם חשף רבים מתושבי בני-ברק שכיפתם איננה סרוגה, לספרים שלא יצא להם להכיר עד כה.

אז שכוייח ותודה רבה בשם כל תושבי גוש דן. גם אם זה לא אותו דבר כמו המקור בירושלים.

שירות לקוחות (צילום: אריאל הורוביץ, ויקיפדיה העברית, GFDL)

ותהייה קטנה לסיום

אפרופו בני-ברק: השבוע היתה תקלה במערכת הרמזורים בבני-ברק, ורמזורים רבים פשוט לא עבדו. האיש האדום והאיש הירוק ברחו להם לאנשהו, והאור הכתום עבד לבדו שעות נוספות. אז איך התנהלה התנועה בעיר? בדיוק כמו בכל יום רגיל. לבני-ברק, כידוע, חוקים משלה, ובאופן קבוע היא מסתדרת איכשהו בלי להתחשב יותר מדי במעברי החצייה, בתמרורים ובהבדלים בין המדרכה לכביש. אז כשהרמזורים הפסיקו לעבוד, לא השתנה שום דבר, התנועה זרמה כרגיל. אם כך, אולי כדאי להשאיר את המצב ככה? לא חבל לבזבז סתם כסף, כשאפשר פשוט לוותר על הרמזורים?

בברכת בניסן נגאלו, אבל גם באייר יש מצב להיגאל.