אצל רובנו הארונות של פסח עדיין סגורים, אבל אצל הקופירייטרים ההגדות יצאו כבר מזמן מהארון. אותה חבורה עוסקת יומם ולילה בסיפור יציאת מצרים, במטרה למצוא שם רעיונות חדשים לסיסמאות מסחריות. השלטים והמודעות כבר מציפים אותנו, אבל המדור מקווה שעדיין לא מאוחר מדי, והוא מודיע קבל עם ועדה, שבלי נדר הוא לא יקנה שום דבר שבפרסומת שלו מופיע המשפט "חכם מה הוא קונה", או משחק מילים בין הגדה לאגדה. כל סיסמה אחרת באה בחשבון.
ממזרח תפתח הטובה?
תרבות הפנאי המערבית כוללת סרטים, טלוויזיה, אינטרנט וכדומה. ותרבות הפנאי של הדתיים? לדבר על כל מה שרע בתרבות המערב, ולפעמים גם להציע פתרונות חלופיים.
פיתרון קצת פחות פופולארי בויכוחים האלה היה אפשר למצוא השבוע בירוחם, וגם בירושלים, אבל שם ממילא כבר יש יותר פסטיבלים מאבנים ירושלמיות, אז קצת קשה לשים לב. בלי לפלוש לתפקידו של אלישיב רייכנר (בפרט כשהוא כבר כתב על כך בבלוג "דרומי" באתר זה בשבוע שעבר), אני רוצה לספר לכם שהשבוע התקיים "פסטיבל הפיוט" הבינלאומי הראשון בעיירת הפיתוח הדרומית.
האמת, פיוטים אינם מושכים אותי בדרך כלל (במובן המוזיקלי, כמובן. עם המילים של ריה"ל ואבן-גבירול אין לי שום בעיה), גם לא כשעושים מהם פסטיבל, אבל בכל זאת קפצתי לאחד האירועים, כי יש משהו בתרבות הזאת.
בתרבות של מוזיקה הרגועה יותר, בשלוות הנפש של הנגנים, בנשמה היתרה בקולם של הפייטנים שלא ממהרים לשום מקום, בניגוד להרבה שירים שרצים ברדיו בקצב מהיר, כאילו הפרסומות רודפות אחריהם. ואז התעורר בי את הרעיון הכל כך מתבקש, ברמה של "איך לא חשבו על זה קודם" - אם יש בעיות בתרבות המערב, למה לא לאזן אותה עם תרבות המזרח?
כיפות מאחורי הקלעים
אחרי שהבנתי שלאותיות הקטנות בטפסים יש משמעות רבה, התחלתי לייחס משמעות גם למודעות קטנות ומשעממות בעיתונים. מי יודע, אולי נמצא שם משהו מעניין. והנה, במודעה על איזשהו כנס למחנכים דתיים שהתקיים השבוע, בנושא "האם הציונות הדתית שינתה את פניה" (עושה רושם שלא. לכל כנס שני ב-20 השנים האחרונות יש כותרת כזאת), היה כתוב שבכנס יוקרן הסרט התיעודי "החברים של נאדיה" בבימויו של חנוך זאבי.
זאבי הוא במאי דתי, בוגר ביה"ס "מעלה" וישיבת מעלה אדומים, שסרטים שלו כבר זכו להקרנות בערוץ 2. על הסרט החדש שלו שמעתי רק עכשיו, ממש במקרה, ומסתבר שהסרט יצא כבר לפני יותר משנה (ולא השבוע, ולכן אין זה המקום להרחיב עליו).
על כל ספר חדש של הרב סבתו, או דיסק חדש של סיני תור, כולם שומעים עוד לפני שזה קורה. אבל הבמאים נמצאים תמיד מאחורי הקלעים, ואף אחד לא יודע אם יש להם כיפה על הראש, וכשסופרים את הכיפות בתחום התקשורת לא סופרים אותם. אז שתדעו, שיש גם כאלה.
מפגשים מהסוג הסניפי
המדור ממשיך לעקוב אחרי אירועי הועידה הכ"ב של בני עקיבא.
בשבועיים האחרונים התקיימו הועידות המחוזיות, לקראת הועידה הארצית שתתקיים בפסח הבעל"ט. רוב הועידות התקיימו בסימן "צעד קטן לאדם", כשההחלטות נזהרות מלהציב רף גבוה שאין הציבור יכול לעמוד בו, ומתקדמות טיפה יותר קדימה - להקים מסגרות לימוד תורה בסניפים ובמחוזות, הקמת גרעיני הגשמה אחרי השמינית, גיוס חניכים מכל גווני האוכלוסייה ועוד.
מה שבעיני מצא חן במיוחד הוא סעיף קטן של החלטה בוועידה של מחוז דן, שמחייב סניפים בעלי מנטאליות שונה לשתף פעולה באופן קבוע, להיפגש באופן קבוע עם אנשים מסוג אחר.
מההיכרות שלי עם כמה יישובים שפיתחו לעצמם בועה, והדור השני שלהם כבר גדל בתוך אותה בועה, אם מכל הועידות בכל המחוזות תצא רק פעילות קבועה של חניכים מגבעת שמואל עם חניכים מרמת עמידר - דיינו.
מדי פעם מטרידה אותי המחשבה על אותם אנשים אומללים שאינם זוכים לשמור שבת. אני לא מדבר על אלה שרחוקים משבת קודש כרחוק האומן 17 ממניין קרליבך, אלא על אלה שכבר יושבים מסביב לשולחן השבת, עושים קידוש, מתחילים לטעום קצת מהשבת ואז - מדליקים את הטלוויזיה. מה בוער? הטלוויזיה היא לא בן-אדם, לא מגיע גם לה לנוח קצת?
פיתרון אפשרי לבעיה העלה אחד מקוראי "מעריב", שהתלונן על כך שערוץ 10 משדר בליל שבת את התכנית "גידי גוב הולך לאכול", בה ניתן לחזות באכילת כל יצור אפשרי בכל דרך אפשרית.
הכותב התלונן על הפגיעה בזכויות בעלי החיים שהופכים לגועל נפש מרוכז, וכן על הפגיעה בזכויות האדם, שבאמצע ארוחת "שישי בערב" רואה דברים שמוציאים ממנו את כל התיאבון.
לאור זאת, המדור קורא למנהלי התוכניות בערוצים השונים: המשיכו כך! מלאו את לוח השידורים של ליל שבת בחלזונות מעוכים, צפרדעים מרוסקות ועוד, עד שלאף אחד לא יהיה חשק ללחוץ על השלט בשבת.
ואם לא ישמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגעלין.