כשעובדיה חממה הופיע פתאום על במת עצרת הזיכרון לרצח רבין בשנה שעברה, זה היה מפתיע. סוף סוף, בין כל הדיבורים על שלום, אי-אלימות וסובלנות, הגיע גם איזשהו אקט של סובלנות. סוף סוף מארגני העצרת הבינו שמניעת אלימות מתחילה מנתינת במה למי ששונה מהם בדעותיו. שלא ינאם, כמובן, לא צריך להיסחף; רק שישיר. אולם גם זה היה צעד ראוי, והיווה פתח של תקווה לשינוי אמיתי. מי יודע, אולי כבר בשנה הבאה העצרת כבר לא תהיה רק פגישת מחזור של נוער הנרות, אלא מקום שגם דתיים וימנים יכולים להגיע אליו, ולדבר באמת על סובלנות ופיוס.
אחרי שאותו עובדיה חממה הופיע שוב על אותה במה גם השנה, והתברר ששוב משתמשים באותו דתי מחמד, אפשר לחזור להיות ריאליים.
לא לבד בעמדה
לא רק לרבין היה יארצייט לאחרונה (וגם לא רק לרחל אמנו. ותסלחו בבקשה לאלה שזכרו רק את רבין, פשוט אחרי עופרת יצוקה הם חשבו שרחל בכלל לא מתה), גם יום פטירתו של הרב גורן זצ"ל צויין השבוע, בין השאר ביום עיון בנושא פדיון שבויים. שזה מעניין, כי לרב גורן היתה בשעתו עמדה ברורה לגבי עסקאות שבויים, והיא שונה לגמרי מעמדתם של כל המתנגדים לעסקאות. לא נעים לבוא לכנס לזכר הרב גורן ולחלוק בפומבי על עמדתו. ובכל זאת, המדור מרשה לעצמו להמר שכשהרב גורן צפה ממקום מושבו בכנס, הוא שמח לראות רבנים שמביעים עמדות שונות, והמצב השתנה מאז שהוא היה הרב הכמעט-היחיד שעסק בדילמות תורניות הקשורות לצבא.
באמת לכבודו
עוד יום עיון שנערך השבוע, עסק בנושאים מגוונים וכמעט לא-קשורים אחד לשני, שהתקבצו תחת הכותרת הרחבה "תורה בעידן המודרני", והוקדש לכבודו של הרב יעקב אריאל. קודם כל, המדור מביע את הערכתו לאיש שהמציא את הקטע של כנסים וכיו"ב "לכבוד" מישהו, שכן מן הסתם ברגע בו הוא הגה את הרעיון הזה, הוא אמר לעצמו: "מה הקטע? אפשר לשלוח מכתב לכבוד מישהו, לתת מתנה לכבוד מישהו, אבל מה פתאום כנס לכבוד מישהו? מה זה פה, ערב זיכרון למישהו שעדיין חי? כולם יצחקו עלי", ובכל זאת הוא הגה את הרעיון הנ"ל, ובזכותו אפשר לתת לאנשים גדולים את הכבוד הראוי להם. והפעם הכנס באמת היה לכבודו של הרב אריאל, כי העובדה שהשתתפו בו רבנים מכל קצוות הקשת הדתית-לאומית (הרב זלמן מלמד, הרב ליכטנשטיין, הרב גיסר, הרב דודקביץ ועוד שמות רבים שלא נצפו כבר מזמן על אותה תוכנייה), אין ראויה ממנה לכבד את מי שמקפיד שלא לקטלג את עצמו לאף תת-זרם, ומכיל בתוכו את כל הגוונים בציונות הדתית.
שישאר בינינו
זה כבר לא בדיוק כנס, גם לא יום עיון, נסתפק בלקרוא לו "ערב". ערב בנושא "מה עושים עם הכביסה המלוכלכת?" התקיים במוצ"ש האחרון בפתח תקווה, ואחראים עליו נאמני תורה ועבודה. נושא שחשוב לדבר עליו, בתנאי שהמדור הבין נכון מה הנושא. הוא קרא רק את המודעה שהופצה לקראת הערב הזה, ראה שהוא עוסק בכביסה מלוכלכת, ולפי רשימת המשתתפים בערב - ח"כ אורי אורבך, קובי אריאלי, אמילי עמרוסי וכאלה - הוא הניח שהכוונה לביטוי "כביסה מלוכלכת" במשמעות של פגמים פנים-מגזריים שאנחנו מתפדחים לחשוף אותם בפני אלה שאינם משתייכים למגזרנו. אבל הוא לא היה מוכרח להבין כך, שכן לא היתה שום כותרת-משנה שתפרט קצת על הנושא. לולא רשימת אנשי התקשורת שהופיעה במודעה, כל אדם פשוט מן השורה היה יכול לבהות בה ולנסות להבין מה פשרו של האירוע הזה, הרי אפשר לשים את כל הבגדים במייבש וזהו. אבל אנחנו מדברים בקודים פנימיים, וכבר התרגלנו לכך שאפשר להשתמש בהם בינינו לבין עצמנו בלי צורך להסביר אותם. יש מצב שבסוף, גם אם נדבר עם אלה שמחוץ למגזר באמצעות הכביסה הנקייה, לא יבינו על מה אנחנו מדברים.
שכוייח השבוע מגיע לשר המשפטים פרופ יעקב נאמן, כי בתוך כל המהומה סביב יוזמתו לפיצול משרת היועץ המשפטי, צריך שיהיה גם מישהו שיגיד לו פשוט שכוייח.
ותהייה קטנה לסיום
את הפסוק "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד" אמרו מיליוני יהודים בכל המצבים בכל הדורות. בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך, ואפילו בכבשני האש ועל עמודי התלייה. אבל השבוע המדור שמע את הפסוק הזה במקום בלתי-צפוי. כלומר, המקום דווקא היה די צפוי, זה היה ברדיו קול חי, אבל הסיטואציה היתה פרסומת ל"פמפרס". נכון, הדבקה מלאכותית של פסוקים ותפילות לפרסומות כדי לקנות את הקהל החרדי איננה פטנט חדש, ותינוק שקורא קריאת שמע זה באמת חמוד, ובכל זאת: לעשות ניצול ציני אפילו ל"שמע ישראל" - לא נסחפנו קצת?
בברכת תמיכה גורפת בהקפאת ההתנחלויות, וגם ירושלים, והגולן, והגליל, וכל מקום שיכול לרדת בו שלג, כמה שיותר מהר.