עם בריאת העולם לאחר המבול נתחדשו עניינים שונים הנוגעים ליחסי האדם והבריאה. בין הדברים שנתחדשו מצאנו את התר אכילת הבשר: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל". כיוון שכך, ראתה התורה צורך מיוחד להבחין בין היחס לחי שאינו אדם לבין היחס לאדם שחייב להיות חמור בהרבה: "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם". מתחילתה של תורה אפוא נוצר יחס מיוחד לאיסור שפיכות דמים. איסור זה נעוץ ביסוד הגדול של בריאת האדם בצלם א-לוהים, ומי שנושא את צלמו של הקב"ה זוכה להגנה מיוחדת מהתורה. הקב"ה קבע כי הוא ידרוש את נפש האדם מכל רוצח.
יחס מיוחד זה לשפיכות דמים משפיע על ההלכה כולה. אנו מוצאים חומרא מיוחדת בשפיכות דמים ובדיני רוצח, והרמב"ם פסק כי רוצח יכול להיות נידון בדין מיוחד של משפט המלך, שהוא שונה במובנים רבים מדין הסנהדרין; התורה קובעת בסוף ספר במדבר כי הארץ נטמאת כתוצאה משפיכות דמים, ואנו מאבדים את זכותנו לגור בה; שפיכות דמים היא דין ייהרג ואל יעבור, ומעל לכל - פיקוח הנפש הדוחה את המצוות שבתורה.
הדבר מטיל אחריות כבדה על כל אדם למנוע שפיכות דמים ועל החברה כולה לעשות זאת. מובן שאנו איננו רוצחים במזיד, אולם הזהירות משפיכות דמים נוגעת לא רק למזיד כי אם גם לשוגג ואפילו לאונס. חלק גדול משפיכות הדמים בישראל נעשה בדרכים, ואנו חייבים לא רק לזעוק על העניין, כי אם גם לפעול כדי לצמצם כל מה שניתן. דברים אלה נכתבים גם על רקע היפגעותו של ידיד יקר - פרופ אבי רביצקי - בתאונת דרכים, עניין שהעלה שוב למודעות את החובה להישמר ולפעול.
מן העבר השני קיימת חובה של ממש להיות שותף בהצלת נפשות. אחת הדרכים העיקריות להצלת נפשות בזמן הזה היא תרומת אברים, הנעשית בדרכה של ההלכה. ישנה מחלוקת בין הקריטריונים הרפואיים לקביעת רקע המוות ובין הקריטריונים ההלכתיים, אולם זו ניתנת לישוב. המחלוקת נוגעת לא רק לגבי קביעת רקע המוות כי אם גם לגבי פרוטוקול קביעתו ודרכי הבדיקה, אולם גם זו ניתנת לישוב. דווקא בשל כך חייבים כולם להיות שותפים בהצלת נפשות עילאית, לפעול בדרך אותה ההלכה מאפשרת ושהיא ריאלית מבחינה רפואית. ניתן להסכים לתרומת אברים כאשר בתהליך מעורב רב הבקיא בעניין, וזו זכות גדולה.
יש הנמנעים מתרומת אברים בשל הרצון להגיע שלמים לקבר ישראל, בהנחה שזו הזכות עימה ראוי שיבוא אדם לעולם הבא. ברם, לאור כל מה שלמדנו מעולם ההלכה והאגדה אנו למדים שאין זכות גדולה יותר מאשר הצלת נפשות, וכל המציל נפש כאילו קיים עולם מלא. דווקא העולם הרוחני וההלכתי הפועל מכוחה של תורה צריך להיות זה אשר ידחוף ויעודד את הפיכת חובה הלכתית זו ליסוד גדול במאבק למען קדושת החיים ההלכתית. קדושה זו מחייבת את האדם לא לעמוד על דם רעהו, כי אם לראות כמשימה מחייבת לעשות כל שניתן כדי להציל נפש. ראוי כי דווקא העולם ההלכתי יוביל את המסע לתרומת אברים אם ח"ו מתרחש אסון במשפחה, בד בבד עם התביעה המתמדת שהדבר ייעשה על פי ההלכה בדרכים הראויות.
את תפילותינו אנו מסיימים במילים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". אין מה שאנו חפצים בו יותר משלום כלל עולמי, בו הפסקת שפיכות דמים ו"לא ישא גוי אל גוי חרב" הם חלק בלתי נפרד מקיומו. אנו עדיין רחוקים ממציאות זו, אולם כל מה שאנו מסוגלים לעשות כדי לצמצם את שפיכות הדמים בעולם וכדי להציל נפשות אנו נדרשים לעשות, ובכך למלא את עולמו של הקב"ה בחיים ושלום.