אמרו רבותינו
מעשה היה בימי ר"ש בן חלפתא שהלך לברית מילה וסעד שם
אביו של תינוק והשקה אותן יין ישן בן ז' שנים
אמר להן מן היין הזה אני מיישן לשמחתו של בני
היו סועדין עד חצי הלילה,
ר"ש בן חלפתא שהיה בטוח על כחו
יצא לו בחצי הלילה לילך לעירו,
מצא שם מלאך המות בדרך וראה אותו משונה
א"ל מי אתה א"ל שלוחו של מקום א"ל ומפני מה אתה משונה
א"ל אני משיחתן של בריות שהן אומרים כך וכך אנו עתידין לעשות ואינו יודע אימתי הוא נקרא למות
אותו האיש שהיית סועד אצלו ואמר לכם מן היין הזה אני מיישן לשמחת בני
והרי הגיע פרקו ליטול אחר ל' יום,
אמר לו הראה לי את פרקי
אמר לו לא עליך ולא על כיוצא בך אני שולט
פעמים שהקב"ה חפץ במעשים הטובים ומוסיף בכם חיים שנאמר (משלי י) יראת ה' תוסיף ימים
( דברים רבה פרשה ט')
כאמור, כל אדם נקרא למות אלא "שאינו יודע אימתי הוא נקרא למות". הסיפור מבטא את הפרדוכס המרכזי שבחיינו: מחד, אנו עסוקים שעות רבות בתכנון העתיד אותו אין אנו יודעים. מאידך, אנו מתחמקים מהתמודדות עם הדבר הוודאי היחיד שבחיינו: המוות.
המוות הוא הדבר הוודאי ביותר בחיינו. אך יחד עם זאת, אין לנו שום ידיעה עליו: על המהות, והעיתוי. על הגורמים ועל היכולת להתחמק הימנו. מסתבר, שחוסר הידיעה הזה, מאפשר לנו להמשיך לחיות. מסתבר שכל ידיעה אחרת הייתה משתקת את כוח החיים ובעיקר, את הבחירה החופשית העומדת בבסיס חייו של האדם. אי ידיעת העתיד היא התנאי להתממשותה של הבחירה החופשית, זו המאפשרת בחירה בין טוב לרע, בין חיים למוות. זו המאפיינת את היותנו בני אדם.
ברית המילה היא הפעולה הראשונה בה נפגש הילוד עם עולם של ערכים. כבר בשלב מוקדם של חייו הוא לומד "על בשרו" את עומק הקשר שבין האדם לבין מצוות ה'.
אביו של התינוק בטוח בחיים העתידיים של בנו שזה עתה נולד. היין, משקף את הראיה המקיפה על עתיד בטוח. ברית המילה, נעשית ביום השמיני, היום שמעל הטבע ---- מהר"ל ----- , שבעה ימים ראשונים מסמלים את הטבע בשיא תפארתו: שבעת ימי הבריאה, שבע שנים של--- השמיטה. יין ישן בין שבע שנים מסמל את תחושת הכוח שיש לאבא במאבק הסמוי עם הטבע. יתכן, ומה שנותן לו את הכוח להרגיש כך, קשור בקשר ישיר עם ברית המילה שנעשית זה עתה. האדם, בטוח בחייו, באושרו. כך, נגרמת לר"ש בן חלפתא התחושה שהוא "בטוח על כוחו".
מלאך המוות לא מופיע בסיפורנו כמי שבא ליטול חייו של אדם. הוא מנהל שיחה מלומדת כדי להעמיד את ר' שמעון בן חלפתא על טעותם של בני האדם.
כדאי לשים לב לניגוד שבין ברית המילה המסמלת את תחילת החיים לבין מלאך המוות המסמל את קצם של החיים.
אולם, מסתבר שסופו של הסיפור רצוף באופטימיות. אם תחילתו של המפגש בין מלאך המוות לרבי שמעון בן חלפתא מדגישה את חוסר האונים של האדם, הבורח מהתמודדות עם הוודאות של המוות באצטלה של תכנון העתיד, המעמיד עתיד מסופק במרכז ההויה, הרי שסופו של המפגש מציג צורה אחרת של התמודדות עם סוגיית המוות.
רבי שמעון בן חלפתא מבקש לדעת את קצו שלו. מלאך המוות מבשר לו מה רב כוחה של הבחירה. מתוך נקודת הייאוש בה מצוי ר' שמעון עולה תקווה גדולה. תחת השפעת ההלם הגדול שהביאו דבריו של מלאך המוות, תחת הניגודיות הנוראה בין סעודת ברית המילה המלווה ביין ישן מול הארעיות הגדולה שבחיים עולה לה תקווה חדשה: בכוחם של המעשים הטובים שיעשה האדם להסיר את שליטתו של מלאך המוות מחייו. הם יחזירו לאדם את תחושת השליטה והשותפות בעיצוב החיים.
מסתבר, שדווקא הענווה והיראה, אלה הנתפסות כמציגות את האדם כפוף וכנוע, הם המפתח למעורבות בעיצוב מהות החיים של האדם.
המלאך פונה לר' שמעון בן חלפתא בלשון יחיד. שמא כל מטרת פנייתו לא באה אלא בשביל סוף הסיפור? שמא כל השיח הזה לא נועד להכין את רבי שמעון לקראת הנורא מכל, זה העומד להתרחש בעוד שלשים יום? שמא נושא הסיפור הוא רבי שמעון בן חלפתא ולא התינוק ואביו?
אומנם, אין כאן הבטחה לחיים. אומנם אין כאן וודאות שהרי מלאך המוות משתמש בביטוי "פעמים". זאת ועוד, חפץ החיים כלפי הצדיק נובע מרצון ה', "פעמים שהקב"ה חפץ".
יש גרסאות בהם נאמר:" מצא שם מלאך המות בדרך וראה אותו משונה א"ל מי אתה א"ל שלוחו של מקום א"ל ומפני מה אתה משונה" אולם יש גרסאות בהן נאמר: "מצא שם מלאך המוות בדרך וראה אותו שוחק". נוסחא זו מדגישה את האירוניה שבה מלאך המוות מתייחס לגישתם של בני האדם.
בברית המילה נוכח אליהו הנביא, מבשר הגאולה. מלאך המוות הוא המציאות ההפוכה ביותר. מה אירוני יותר ממפגש עם מלאך המוות בברית מילה? שמא אין בין ראשית לאחרית אלה סופו של המדרש, המובא ממשלי: "יראת ה' תוסיף ימים"?
המדרש הראשון מדגיש את העובדה שהמוות הוא הגורם הוודאי היחיד בחיינו, את העובדה שאנו נוהגים בספק כוודאי ומתעלמים מן הוודאי ונוהגים בו כספק.
יחד, עם זאת, חוסר הוודאות היא זו שמאפשרת לבחירה החופשית להופיע במלוא כוחה ועוזה. יש בכך תקווה גדולה להשפיע על מהלך החיים של האדם. מה שלא ניתן אצל תינוק ניתן אצל בוגר: מעשים טובים. בכוחם של אלה, להאריך חייו של אדם. בכוחם של אלה להפוך את האדם לשותף במעשה הבריאה.
3. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב:
לעומת אי הודאות המתגלה דרך הסיפור הראשון מגלה הסיפור השני תמונה שונה ומורכבת ביחס אל המוות.
סיפור מותו של רבי עקיבא נתפס כסיפור הירואי הצובע את המוות בצבעים שונים. מכאן, לכל אורך ההיסטוריה ספוגת הדם של עם ישראל, נתפסת אמירת "שמע ישראל" בעת המיתה כביטוי המובן מאליו. הבה נעיין בסיפור מותו של רבי עקיבא:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה
זמן קריאת שמע היה,
והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל,
והיה מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?
אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה
"בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך,
אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?
היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.
סיפור מותו של רבי עקיבא רצוף בתיאורים מזוויעים המתארים את עוצמת הכאב המלווה את מותו. מתוך הכאב, עולה שאלתם של תלמידיו: "רבינו, עד כאן?" מפתיעה היא תשובתו של רבי עקיבא:
אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה
"בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך,
אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?
קשה להבין את הדברים. וכי כל ימיו של רבי עקיבא היו מכוונים לרגע זה? אישיותו של רבי עקיבא, פועלו ומעשיו אינם זקוקים לתיאור והרחבה. הייתכן שלרגע זה צפה כל ימיו? האין בכך שלילת ערכם של החיים?
אי אפשר יהיה לעמוד על פשרה של שאלה זו בלא עיון בתחילתה של הסוגיה:
ואהבת את ה' אלהיך - תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך? ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך. רבי עקיבא אומר: בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.
רבי עקיבא, הוא זה הדורש שעל האדם להביא את אהבת ה' שלו לידי ביטוי עילאי עד כדי כך שאפילו אם אהבת ה' כרוכה באיבוד הנפש, אין לו אלא למות על קידוש ה' מתוך אהבה גדולה. כך על פי פשוטם של דברים.
בעיני יש לתן פרשנות שונה לכל הפרשה. לכל אחד עולם שלם של ערכים המביאים לידי ביטוי את תמצית חייו. רבים הם המסוגלים להביא לידי ביטוי את אמונתם וערכיהם בכתב או בעל פה, בצורה סדורה או בתמצית, בשיחת סלון או מול מדפי הספרים של בית המדרש. אולם, לא כך נמדד האדם. עיקר מבחנו של האדם הוא בשעות קשות בהם קל לו לוותר על ערכיו ולשקוע בעצמו, בצרותיו, באבלו בבכיו או ברצונו העז להציל את חייו. בשעות שכאלה נמדדת אהבת ה'.
רבי עקיבא שהה בבית המדרש והעמיד תלמידים הרבה. שם, בבית היוצר לנשמת האומה הרביץ תורה בתלמידיו ולמדם עיניני אמונות ודעות. אך תמיד קינן בליבו הספק: האם יוכל לעמוד במבחן בעת צרה? האם יהיה נאמן לערכיו גם ברגעים בהם נוח לשכוח מהם?
לא. לא למוות ציפה רבי עקיבא. רבי עקיבא היה בוחר בחיים של שמחה ואהבה, בחיים של יצירה ובנין, של נטיעה והולדה. דא עקא, בשעה קשה זו, כיוון שנגזרה גזירה מלפני אדון הכל, עומדת למבחן דבקותו של רבי עקיבא בערכיו.
למדקדק בלשונו של הסיפור בולטת ההדגשה:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה
זמן קריאת שמע היה.
וכי מה עניין זמן קריאת שמע לכאן? ואם היו מוציאין אותו להורג בזמן מנחה, או אחר שסיים את ארוחתו, לא היתה יוצאת נפשו בקריאת שמע?
והתשובה היא: לא! אילו היה מוצא להורג בזמן מנחה היתה נפשו יוצאת באמירת "אשרי יושבי…תהילה" ואילו אחר סעודה היו מלותיו האחרונות: "הזן את הכל". רבי עקיבא העמיד למבחן את דבקותו בערכיו, במצוות. את אהבת ה' שלו הצליח לבטא גם בשעות קשות לו ולתלמידיו. בכך, הוכיח לעצמו שלא דרשות ומליצות היו שיעוריו בבית המדרש. בכך לימדנו שאל לו לאדם לצפות למותו. אבל עליו להכין את עצמו לעמוד במבחן גם בשעות קשות.
יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
האחד, הוא לא רק ריבונו של עולם. האחד הוא גם האחדותיות בנשמתו של רבי עקיבא.