במקביל לקריאת ספר ויקרא בו אנו עוסקים, כבכל התורה כולה, בחוקתה של האומה הישראלית, הולכת מתרקמת חוקתה של מדינת ישראל. תשומת הלב שלנו ניתנת מטבע הדברים לתוכנית ההתנתקות ורעותיה הגדולות. גם בסוגיית ההתנתקות, כמו גם בסוגיות רבות אחרות, התעוררנו מאוחר, ולא שמנו את לבנו למהלך העניינים בשעה שהם התבשלו. בשל כך אנו עוסקים בכיבוי שרפות ובמלחמת מאסף, שאי"ה נצליח בה לשכנע את כלל ישראל שתוכנית מדינית זו היא רעה, גם מצד תוכנה וגם מצד הדרך בה התקבלה. ברם, אין אנו יכולים לפתור את עצמנו מלהסיק את המסקנות הנדרשות, כשהגדולה שבהן היא להבין כי סוף מעשה במחשבה תחילה, וכי תהליכים שנובטים סופם לעשות פרי, ועל כן יש לראות למרחוק, ולהתמודד בשאלות עתידיות בשלבים מוקדים שלהם.
חוקתה של מדינת ישראל תשפיע יותר מכל מהלך מדיני אחר על דמותה ועל זהותה, אפילו יותר מתוכנית ההתנתקות. ככלל, חוקה משמעה רשימת הדברים אותם אין הרוב יכול לעשות בדרך רגילה. מגמתה היא לצמצם את שלטון הרוב, ולומר כי ישנם דברים בלתי ראויים, שהמדינה מקבלת על עצמה שלא לעשותה, גם אם יש קיים רוב רגיל בבית המחוקקים התומך בהם. בדרך כלל כוללת חוקה את כללי השלטון אותם אין רוב יכול לשנות בקלות וזאת כדי למנוע את ניצול כוח הרוב, את רשימת זכויות הפרט שאין בכוח הרוב למנוע מהפרט לעשותו, לפעמים היא כוללת (וכנראה בחוקה הישראלית כך יהיה) את הגדרת הזהות הקולקטיבית, שאין הרוב יכול לחוקק בניגוד לה, ובעיקר היא כוללת גם את הבקרה השיפוטית על מימוש החוקה.
הגדרות אלה מלמדות על כמה היא קריטית לזהותה של המדינה, ובעיקר בשני תחומים: ראשון בהם הוא היחס בין הגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין רשימת הזכויות, שזהו נושא בעומד במוקדו של כל עימות בעניינים הנוגעים לזהות היהודית. שני בהם הוא הבקרה השיפוטית, שכפי שהיא נעשית היום ניתן לומר שאבדנו כמעט כל אמון בכושר השיפוט ובעמדות היסוד של המערכת המשפטית.
אין דבר משמעותי יותר לדמותה של מדינת ישראל מחוקה זו, וכציבור אנו נמצאים בפיגור רב בקביעת עמדתנו ביחס אליה. קשת העמדות האפשרית רחבה מאוד. בקצה אחד שלה עומדת ההתנגדות הטוטלית שלנו לחוקה, בשל העובדה שהיא מעבירה את יכולת ההכרעה מכלל ישראל דרך הכנסת אל פרשני החוקה הם שופטי בית המשפט העליון. מעבר לכך, תמיכה בכל חוקה שהיא פחות מחוקת התורה המלאה מהווה חילול השם נורא והסכמה כי אין המדינה שואפת עוד למימוש חוקה יהודית מלאה. מן העבר השני עומדת העמדה כי זו ההזדמנות העמוקה שלנו לעודד את כלל ישראל לקרב את ההגדרה הקולקטיבית שלו לזהות היהודית, ודווקא שותפות בתהליך החקיקה, תאפשר לנו לעצב אותה קרוב יותר לתפיסת עולמנו, תוך מודעות עמוקה שנאלץ גם לוותר על דברים שהיינו רוצים שהחוקה תכלול בתוכה.
מובן מאליו כי בין שני הקטבים תיתכנה עמדות ביניים, ושלכל אחת מהדרכים יתרונות רבים וחסרונות מקבילים.
כדי שלא נופתע ונמצא את עצמנו נלחמים מלחמת מאסף, כדי שלא נאלץ לערוך גיוס פנימי מאוחר ולהתחיל לבאר לנו עצמנו על מה אנו נאבקים, כדי שלא נשוב על השגיאה להעלים עין ולסבור כי אמונה עמוקה מחייבת להניח שהכל יהיה בסדר ויהיה טוב (מה שכמובן אינו נכון, והוא עיוות של מידת הביטחון), וכדי שנמלא את חובתנו האחראית כלפי כלל ישראל ואת אחריותנו המשותפת לזהותנו הקולקטיבית – אנו צריכים לדון ולהכריע על דרכנו. טוב יהיה אם נלמד מה משמעותה של חוקה ומה תוצאותיה, טוב יהיה כי נדון בשאלת דרכנו הציבורית מעמדות רוחניות – האם ליטול חלק או להתנגד ולנסות למנוע, וטוב יהיה כי הדיון יהיה חלק בלתי נפרד מבירור תפישתנו הרוחנית ביחס למדינת ישראל. חובה להקדים דיון זה לכל עניין אחר, כיוון שהוא הדבר האמיתי שבנפשנו, בשאלות הנוגעות לראשית צמיחת גאולתנו.