שלושה לשון הרע הורגן: המספר, מי שמספרים לו ומי שמספרים עליו - קשה למצוא סיכום כה מדויק לפרשת לשון הרע העוברת עלינו מאשר הגדרה זו. הביטוי "הורגן" אינו מתייחס בהכרח לשפיכות הדמים ממש, כי אם לנוחות ההפלה לכבשן של אש, כמניעת הלבנת פני חבירו ברבים. הפגיעה הנוראה של לשון הרע, לא רק ברב אבינר הי"ו, כי אם גם בנשים בהן מסופר, וכן במספר עצמו, מתבארת היטב בדברי חז"ל על הנפגעים מלשון הרע. חברה מתוקנת ההולכת בדרכי התורה אינה נזקקת לכלי מאוס זה בבואה לדון בענייני עצמה, והיא מקפידה שלא ליפול בחטא הנורא המצוי בעוצמתה של הלשון.
מה אנו צריכים לעשות ?
במקום בו אנו מוציאם קלון אנו צריכים להוביל את מהלך התיקון. זו ההזדמנות הגדולה להתחדש בשמירת הלשון במובנה הציבורי. להתחיל בחיים הפרטיים, של זהירות משמיעה ועוד יותר זהירות מסיפור, ושל יכולת ההבחנה בין עובדות לבין פרשנות, ושל התרחקות מפני המחלוקת כמפני אש, ושל אימוץ הלכת היסוד של החובה לדון כל אדם לכף זכות ועוד ועוד.
ברם, לא רק במישור הפרטי אנו קרואים לתקן, כי אם גם במישור הלאומי - אנו התרגלנו לבושתנו כי "זכות הציבור לדעת" היא סיסמה המתירה כל דבר. ברם, ההלכה לא מכירה בעיקרון זה. היא כן מכירה ב"חובת הציבור לדעת", ואכן יש דברים שהציבור חייב לדעת ואסור להסתירם. דיני לשון הרע לא על הנבל באו להגן כי אם על הקורבן. ברם, גם לחובה זו יש כללים. ה"חפץ חיים" ניסח כללים אלו בספרו, ואף שחלק מהם מתאימים למעגל הפרטי בלבד, ולא למעגל הכללי, ניתן להבין מהם כיצד יש לפרסם עניינים כלליים שחובת הציבור לדעת אותם. כשנזכה אנו לפעול בדרך זו, ולהישמר מלשון הרע פרטי, נוכל לפנות אל הציבורי; כשנצא גם להגנת יריב עליו דיברו לשון הרע, אף שהדבר נוח לנו מאוד שהכפישו את שמו (אותו כתב גם חשף את עמותות ברק, ואז חגגנו עוד לפני משפט שעדיין לא התקיים), נוכל לטעון כי לא בשם הגנת אינטרסים אנו באים, כי אם בשל הרצון העמוק לתקן עולם, ולהוציא ממנו את המסגרות הקשות של לשון הרע.
במקביל, המבקש למנוע מציאות של לשון הרע חייב להקים מנגנון בו יוכל מי שנעשה לו עוול לזעוק את זעקתו ולמצוא דין אמת. לא ניתן להילחם בלשון הרע, כאשר אין מנגנון בו ניתן להילחם בבעלי העוצמה: השלטוניים, הרבניים, המנהיגותיים והכלכליים. בקהילות אשכנז היה קיים מושג של "עיכוב הקריאה", והדבר מלמד כי הן ידעו שחברת צדק ומוסר מקימה מסלולים בהם לא ינוצל הכוח או המעמד לעשיית עוול.
אם אכן קיימת מציאות כזו בחברתנו, שמי שנעשה לו עוול אינו מוצא דרך בה הוא יוכל לברר עוול זה, הרי שבכך מטופחת היציאה לעיתונות וללשון הרע. תלונות על רבנים אינן יכולות להתברר אלא במקום בו יש גם למתלונן אמון - דומה הדבר לבקשת המשטרה לחקור בעצמה את התלונות על התנהגות אנשי היס"מ בעת פינוי חוות גלעד, שאנו איננו נותנים בהם אמון ולו הקטן ביותר.
אנו קרואים להקים מנגנון של רבנים ונשים, אנשי מקצוע בתחום הנפש ואנשי משפט, שיעמדו בקצהו של "קו חם" בו ניתן יהיה לבקש בירור על סוגיה שהתובע טוען שנעשה לו עוול. בכך נלך בעקבותיהם של נביאי ישראל, אשר לא נשאו פנים לאיש, וזעקו דווקא את זעקת הדל והמסכן מול השלטון. אף שבני עלי היו כהני הקודש במקדש ד', לא נמנע שמואל מלהביא את דבר ד' החמור עליהם; אף שראשי האומה עשו עוול, לא נמנעו מיכה ועמוס להילחם נגדם. בכך גם הביאו לצדק ולמוסר, וגם מנעו את השימוש בכלי הנורא של לשון הרע הגורם לשפיכות דמים בישראל.