כשגרים בהתנחלות, חובה לעשות את זה כמו שצריך. יש שיטה, יש דין ויש דיין. כשאתם מגיעים אל גבעת החומוסים בתור זוג, אתם מקבלים קרוואן קטן, ארבעים וחמישה מטרים רבועים גודלו. כשנולד הילד הראשון, חדר שלם הולך לאיבוד לטובתו, על מיטתו וצעצועיו. מילא. מתחילים לעבוד מהסלון ותופסים קצת שקט בחדר השינה. כשנולד הזאטוט השני, עוברים לעבוד במטבח כשאין שם בישולים. בשלישי מתרחשת נקודת מפנה: קונים מחסן של כתר, מעמידים אותו בחוץ, מפנים את הבלגאן שהצטבר בתוך הבית, ומתחילים לעבוד מהגינה. כשהרביעי פורץ לחלל העולם, שוברים את אחד מקירות הקרוואן ובונים עוד חדר. ואז עוד חדר. ועוד חדר. כך הולך ומתרחב לו הקרוואן עד לבלי גבול, וקונדוליסה רייס לוקחת יותר כדורי וואליום. אחד מהשכנים שלנו, עמרם שועלי, הגיע בשיטה הזו לקרוואן בגודל 350 מ"ר, עם קומה שנייה שמשקיפה לנוף פנוראמי, גקוזי ענק, מרפסת גדולה ובריכה חצי אולימפית. אחרי כמה שנים הוא מכר למישהו את הקומפלקס וקנה דירה במנהטן, וכל זה בלי משכנתא ובלי ערבים. כמו שנאמר בהקשר אחר: בלי בג"ץ ובלי בצלם.
באחד מהצהריימים הרבים הפוקדים את אזורנו השחון, ירדתי אל החצר בכדי לעשות יציקה למחסן החדש. קיוויתי שזה יהיה הצעד הראשון שיוביל אותנו למבנה מהודר נוסח שועלי, הקרוי בפי מביני דבר "קראסוויטה". אך לתדהמתי, על לוח האבן המסולע שהיה אמור להיות הבסיס ליציקה, גיליתי גיבוב של קרשים ומקלות, מהודקים זה לזה בחוטי ברזל, יוצרים מעין אוהל אינדיאני העשוי מחומרי הבנייה של קבלן גבעת החומוסים, שאולוף את שאולוף. אחזתי בקרשים, והנה נעמד מולי בני בכורי אשר אהבתי, והוא מסתער ומשתולל ונאבק ואוחז בקרשים ומתייפח ומשתטח על האדמה וצועק שזה שלו ויש לו זכות חוקית על המבנה הזה ואושיות הדמוקרטיה עומדות פה למבחן וכן הלאה. "אבל, בן שלי", אמרתי לו, "אני צריך לבנות כאן מחסן!". הבן לא השתכנע, והחריף את ההתנגדות בזעקות "יהודי לא מגרש יהודי" ו"חייל, שוטר, סרב פקודה". בשלב הזה איבדתי את הסבלנות, והודעתי לו שהמבנה הבלתי חוקי שלו יסולק עוד הערב, By hook or by kook. הלילה ירד, וכשהילד הלך לישון התגנבתי לחצר, אספתי את המאהל האינדיאני והחזרתי אותו אל אתר הבנייה. הבאתי את שקי המלט, החצץ והחול, והתחלתי לעבוד.
בבוקר בהקה היציקה שלי בחוצפה אל מול השמש העזה. דפיקה נשמעה בדלת, ושמיל, מזכיר הגבעה נכנס פנימה בפנים זעופות ובשפם קמור. "שמיל אחא! מה שלומנו? כמה התחלות בנייה חדשות כבר יש, הא הא?", טפחתי על כתפו. שמיל ניער את ידי מכתפו, והגיש לי צרור דפים מקומטים. "זה החוזה שחתמת עליו כשהגעת לגבעה", אמר, ומצחו נמלא קמטים. "כתוב כאן שהמגורים שלך בקרוואן מיועדים לדיור זמני, לא לנצח ישראל וגואלו. מישהו פה היה צריך להתחיל לבנות את בית הקבע שלו, וכמו שאתה רואה", הכה באצבעו על הנייר, "לא יותר משנתיים לאחר הכניסה לקרוואן. תזכיר לי כמה שנים עברו?". התחלתי לספור אבל התבלבלתי. "שש שנים", לאט שמיל, וקולו חצב בי. "ולא בנית כלום, חוץ מיציקה למחסן חדש של כתר". "אבל שמיל!", הזדעקתי, "תן לי עוד שנה אחת ואני משיג מימון, מניח יסודות, מרים פה...", אבל שמיל כבר הפנה אלי את גבו והתרחק. תוך כדי הליכה צעק לי: "עד מחר אתה מתחיל בנייה, אחרת אתה לא כאן. אנחנו בעידן של משבר כלכלי, דברים מזעזעים מתרחשים בעולם". נכנסתי הביתה בהיסטריה. "שמיל הולך לזרוק אותנו מהקרוואן!", מלמלתי לאשתי, ונפלתי על הספה, חיוור ורועד. הבן שלי התעורר, יצא מיד החוצה וגילה את יציקת הבטון במקום המחנה שלו. הוא פרץ בזעקות שבר, ואמר לי שאפנה אליו מעכשיו רק דרך העורך דין שלו, ושבקרוב אקבל זימון לבג"ץ.
למחרת עמדו הטרקטורים של המועצה האזורית בסמוך לקרוואן שלי, חורשים רעה בנהמות כבושות. שמיל ושפמו עמדו על גגו של אחד מהם, עם רמקול שלוף. "יש לך חצי שעה לפנות את הקרוואן", קרא שמיל. "אחר כך נתחיל להרוס". התבצרתי בתוך השמיכה שלי ועשיתי קולות של משיחיות קיצונית ומסוכנת. לפתע אירע הנס: גיפ לנדרובר מפואר זינק מעברו השני של הקו הירוק, עצר על גבעת החומוסים בחריקת בלמים, חסם את הטרקטורים בתנועה סיבובית גיימס-בונדית, ומתוכו נשלפו שלשה שמאלנים מהודקים. הדלת נטרקה בחבטה רכה, עשירה במצלול. יריב אופנהיימר, במשקפי שמש וחליפת ורסאצה, שלף את הפלאפון הנייד שלו והגיש אותו למזכיר שמיל, חיוך של שביעות רצון מרוח על פניו. על הקו היה שר הביטחון. "שומע, שמיל?", שאג שר הביטחון אל תוך השפופרת, "נמאס לנו מההתנחלות הבלתי חוקית והמתלהמת שלך, נמאס לנו מהצדקנות יתר של המתנחלים, ישך יומיים להעיף את ההתנחלות הזאת לכל הרוחות לפני שאני שולח אליך את היס"מניקים". שר הביטחון ניתק, ופניו של שמיל חפו. הוא הורה לטרקטורים לחזור למועצה, לאופנהיימר לחזור אל מעבר לקו הירוק, והוא עצמו חזר אל המזכירות ונפרד ממפות היישוב, הפרושות למלוא רוחב הקיר
ראש הממשלה התנדנד על הכורסא המפוארת במשרדו. בידו הימנית אחז ביומנו של בן גוריון המנוח, ובידו השמאלית החזיק ספל "חיבוקי" ובתוכו שוקו חם של מקס ברנר על בסיס חלב. כשהטלפון האדום צלצל בזעם, ראש הממשלה נבהל ושפך מעט שוקו על יומנו של בן גוריון. לפני שמישהו יראה, ניגב ראש הממשלה את היומן בברכו הימנית והחזיר אותו למגירה. הוא הרים את השפופרת שלא חדלה מצלצל. על הקו היה נשיא ארצות הברית. הייתה שיחה קצרה ולא - ידידותית.
עוזרו האישי של ראש הממשלה מצא אותו בחדרו, בוהה מהחלון הגדול וממוגן הירי אל השמש הירושלמית, הצובעת קירות אבן קרים בצללים כתומים. "לארצות הברית נמאס מהסכסוך במזרח התיכון", לחש ראש הממשלה וקולו נסדק. "הוא סוגר לנו את כל הברזים וכל הקשרים, ומבקש שנעבור, אם לא אכפת לנו, לאוגנדה או משהו". העוזר הניח יד תומכת על כתפו. ראש הממשלה הוריד מכתפו את היד.
מכאן והלאה אין לי אלא לכתוב את הדברים שכבר נכתבו, וכוחם יפה גם לשעה קשה זו: כמה עשרות ספינות חלל ווגוניות צהובות ריחפו מעל כדור הארץ. מתוכן נשמעו המילים הנפלאות, האלמותיות, שלנצח יהדהדו בחלל שהותיר אחריו כדור הארץ החרב (ואני מצטט במדויק מתוך "המדריך לטרמפיסט", הגדול מכולם): "אנשי כדור הארץ, שימו לב בבקשה. כאן פרוסטטניק ווגון ילטץ מהמועצה הגלאקטית לתכנון העל-חלל. כפי שידוע לכם, בלי כל ספק, תוכניות הפיתוח של אזורי הספר של הגלקסיה מצריכות סלילת דרך אקספרס על-חללית, העוברת דרך מערכת הכוכב שלכם, ולמרבה הצער, הפלנטה שלכם היא אחת הפלנטות שנועדו להריסה. התהליך יארך מעט פחות משתי דקות ארציות שלכם. תודה."