בימים הראשונים מאז החל נגיף הקורונה להתפשט, התביישתי, כחרדי, לצאת לרחוב. כל חיי הייתי גאה בהשתייכותי לחברה החרדית. גדלתי על ברכי המשפט ההלכתי המחייב 'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה'. ארגוני הסיוע הרבים הקיימים בחברה החרדית ומסייעים לכל סוגי האוכלוסייה בארץ חזקו אצלי את גאוות היחידה. בכולם מתנדבים עשרות אלפים, ללא תגמול, נטו מתוך תחושת שליחות ומתוך חינוך מגיל אפס לערבות הדדית ולעזרה לזולת.
ופתאום, בום. אני צופה בחדשות ומגלה שכל מה שידעתי עד היום לא מחזיק מים. תמונות של לווייה המונית או חתונה עם מאות משתתפים הציפו את הרשתות, ואני, כאדם, התביישתי. לפי הנטען בחדשות, לכאורה, החרדים, אחי ואחיותי, הם אלה שהפיצו את המחלה במדינה. הם, בהתנהגותם הביאו את המדינה להיכן שהיא נמצאת.
מנהיגי הציבור, אלה שאמונים על דוגמה אישית, הנחו להמשיך בלימודים. בתי הכנסת המשיכו לתפקד חלקית והחרדים החלו להידבק בכמויות. אישית התביישתי בהשתייכות, אבל אחרים ממגזרים אחרים עשו דין לעצמם. נשים חרדיות שהגיעו ללדת בבתי חולים קיבלו יחס מנוכר ומרוחק, שאף סיכן חיי התינוקות שלהן על פי מספר עדויות. במחסומים המשטרתיים שנפרסו בצמוד לשכונות חרדיות עצרו בעיקר אנשים בלבוש חרדי.
זה נשמע מופרך? עשיתי ניסוי על עצמי. הגעתי לבוש בטי-שירט וג'ינס עברתי בקלות. כמה דקות אחר כך באתי לבוש בשחור-לבן והוצרכתי לעמוד ולספק הסברים ארוכים. ואז, אחרי ששוכנעתי שהחברה החרדית קיבלה סנוקרת לפנים, התחלתי לחשוב על מה שבאמת קרה.
אף אחד לא טרח לפנות אלינו, זה לא מסובך
מגפת הקורונה שהתפשטה במהירות במדינה הצריכה קבלת החלטות מהירות והסברה לכלל אזרחי המדינה. אך בעוד הנגיף לא הבחין בין גזע, דת, לאום מין או מגדר, בהחלט היה צורך לעשות את ההבחנה הזו כאשר ניגשו להסברה ציבורית.
מסיבות העיתונאים חמורות הסבר שהועברו בשידור ישיר הועברו לכל המדינה. אופס. כמעט לכל המדינה. זה לא סוד שלחרדים אין טלוויזיה. גם לא אינטרנט חופשי. רובם גם לא מאזינים לרדיו. כל חברה המעוניינת לשווק את מוצריה למגזר החרדי יודעת בדיוק איך לפנות אליו, וגם ממשלת ישראל יודעת לעשות זאת עם פרסומים רבים שהיא מפנה לציבור החרדי. לא מסובך למצוא את הדרך. אבל בשלב הראשוני – אף אחד לא חיפש. בשלב הקריטי, בו החלה ההתפשטות, הכניסו כמעט את כל הארץ לתחושת חירום אמתית. כמעט את כולם, כי לחרדים אף אחד לא פנה. ציפו, קיוו, אולי דמיינו שאם כל המדינה תדע אז גם החרדים ישמעו.
בינתיים, פורים בא וחלף. באותו יום עדיין הותרה התכנסות של מאה איש, דבר שנראה בעינינו כרגע כאבסורדי. אבל לפי נתוני משרד הבריאות, פורים היה נקודת המפנה, היום בו התרחש שיא ההדבקה. למעשה, עיקר ההדבקה הגבוהה בבני ברק התפרץ בפורים. כל השאר רק ספיחים של אותה התפרצות ראשונית.
כך אבדו להם ימים קריטיים. רק אז, התחילו בצעדי צב לעדכן גם את החרדים שקורה משהו רציני. מנהיגי הציבור ביקשו לבדוק, יחד עם גורמי המקצוע, את ההנחיות. בדיוק כמו שהאחראים על הכלכלה בדקו כיצד ניתן לצמצם את הנזק שבתחום אחריותם. בדיוק כמו שגורמי הביטחון ניסו לצמצם את הנזק בצה"ל ובכוחות הביטחון. בדיוק כך בדקו גם רבני המגזר החרדי כיצד ניתן לצמצם את הנזק הנעשה לפעילות הדתית החשובה בעיניהם למדינה כולה.
בכל אמירה שיצאה מגדולי ישראל הובהרה הנקודה המרכזית. מומחים רפואיים הם אלה שקובעים. בכל מצב חובה להישמע להנחיות. חד וחלק. הלימודים שהמשיכו להתקיים היו בכפוף להנחיות של אותם ימים, שהתירו התכנסות של עשרה, עם חלוקה של התלמידים לכיתות של 9 וללא הפסקות כלל. כך גם המניינים. כל הוראה ניתנה על פי גורמי המקצוע ומומחי הבריאות.
באמת החרדים חולים יותר? תלוי איך מסתכלים על זה
אבל סוסי השנאה כבר ברחו מהאורווה. כולם כבר יודעים מי אשם במחלה. שכחנו שמי שהביא את המחלה לארץ לא היה חרדי בכלל, נוסעי ספינת התענוגות ביפן, המוכר מהפיראט האדום שכבר כמעט הספקנו לשכוח, כל החילונים שאחראים לטירוף שפקד את המדינה, נשכחו פתאום. ובצדק, כולנו עם אחד. אף אחד לא חושב שמישהו עשה את זה בכוונה. כולנו רוצים לחיות.
אבל החרדים, אלה שלבושים אחרת מאיתנו, שמאמינים באמונות אחרות משלנו, אותם קל להאשים. אוהו כמה קל לראות אותם כגוש שחור אחד גדול, מפיץ מחלות ומרעיל בארות. ורגע, באמת יש שם יותר נדבקים? באמת החרדים חולים יותר? אז כמו בכל שאלה, תלוי איך מסתכלים על זה. מספרית, יש יותר חרדים חולים. נכון.
אבל בואו נחשוב על ההיגיון, כשאנשים נשארים בבית, כולם מוגנים חוץ ממי שנמצא יחד איתם, בבית. נכון? אם כך, הגיוני לבדוק את נתוני ההדבקה לפי בתי אב, לפי משפחות. וואלה. כשבודקים את נתוני ההדבקה כך, פתאום משתטחת העקומה. פתאום נתוני ההדבקה בירושלים ובבני ברק דומים לנתונים בתל-אביב וברמת-גן. איזו הפתעה.
לחרדים יש פשוט יותר אנשים בבית. כשבבית חילוני ממוצע יש ארבעה-חמישה דיירים, בבית חרדי יש שמונה או תשעה. כמה הגיוני שגם כשכולם שמרו על ההנחיות ונשארו בבית, מספרית היו יותר נדבקים חרדים. (הדבקה פנים משפחתית, בשפה של משרד הבריאות. למתעניינים הנתון כפול באזורים חרדיים). וגם ההדבקה החוץ משפחתית, צפויה, לפי כל הגיון אפימידיולוגי, לקרות בשיעורים גבוהים יותר בערים צפופות יותר. בני ברק היא העיר הצפופה במדינה, צפופה פי 3.1 מתל אביב, ומכאן נגזר שיעור ההדבקה הכללי הגבוה.
מרגע שזה הובן, החרדים, שלמעלה מאלפיים שנה מקפידים על תפילות במניין ועל אופי דתי-קהילתי, מסתגרים בבתיהם. מהרגע שהמידע הגיע אליהם הם מקפידים, כמו כולם ואולי אף יותר, על ההנחיות. לא תמצאו כמעט חרדים בפארקים, או מטיילים בחוץ ללא מטרה מוגדרת. לא בטוח שאפשר לומר את אותו הדבר על מה שקורה בחופים. התוצאה ברורה בנתונים: שיעור החולים החדשים בבני ברק צנח, וכבר נמוך יותר מהשיעור הארצי. לולא ההתגייסות המאסיבית של הקהילה, ובראשה רבניה, לעצירת המגיפה, זה לא היה קורה.
אבל, החרדים עדיין אשמים. למרות שהנתונים אחרים. ולמרות שלא דאגו שהמידע יגיע אליהם בזמן. זה לא מונע מעיתונאים בכירים להשמיץ בטון סמכותי. לכולם, עדיין נוח להרגיש שהעדר השחור והמתבדל, הוא הוא אשם בהכל. פתאום זה לגיטימי שרופאים החתומים על אמנת הרופאים מפלים מטופלים רק כי הזקן שלהם ארוך יותר, או כי הראש שלהם מכוסה יותר (בכיפה או במטפחת). פתאום זה הגיוני ששוטרים נותנים דין אחד ללבוש בחולצה אדומה, ודין אחר לזה עם החולצה הלבנה.
מה זה אומר עלינו, כבני אדם הבוטחים בעצמנו שאנו מסוגלים להתעלות מעבר לסטיגמות ולאפליות גזעניות? מה זה מלמד אותנו על עצמנו, חברה הרואה עצמה כחברה מערבית, מתקדמת, ליברלית ופלורליסטית?
הקורונה הפכה לאבן בוחן חברתי. לקריאת השכמה, לכולנו. בציבור החרדי מתנהלים ועוד יתנהלו אינספור דיונים רבים וכבדי משקל על אופן ההערכות שלנו לאירועים שכאלה. ולציבור הכללי? אני משאיר לכם להסיק את המסקנות.
בצלאל שטאובר, יזם ומנהל פלוגתא ירושלים