אך טבעי היה שתופעה גלובלית, המשנה סדרי עולם מן המסד ועד הטפחות, תביא רבנים לעסוק בשאלת הסיבות להופעתה. רבני ישראל העושים זאת מיישמים, לכאורה, את הדרך שהורו חז"ל, לפיה: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו" (ברכות ה, א). הוראה זו לא נעלמת גם כשמדובר בצרת רבים, אלא אדרבה, היא הופכת להיות חובה ציבורית. הרמב"ם קובע שכאשר באה צרה על הציבור, עליו לדעת שהיא נובעת ממעשיו הרעים, והוא מדגיש שאם יאמרו כי "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות" (הלכות תעניות, א, ב-ג).
לאור זאת עלינו לשאול: האם טועה הציבור הרחב שנקעה נפשו מרבנים המסבירים את הסיבות הרוחניות להופעת הקורונה? ומהיכן נובעת הביקורת של רבנים רבים כנגד אותם רבנים שטענו כי הקורונה באה בגלל מצעדי הגאווה, או משום שבני האדם החלו להתנהג כבהמות בהתנהלותם המינית הפרוצה?
נחזק שאלות אלה ונציין שיש לא מעט אנשים לא דתיים, יהודים ולא יהודים, שקישרו את מגפת הקורונה עם עקרונות אידאולוגיים של אקולוגיה וקיימות, ואיש לא יצא כנגדם בשצף קצף. רבים טענו כי בשנים האחרונות אזרחי המדינות המפותחות מנצלים את משאבי העולם ללא הבחנה, גורמים נזק שלא יוכל לתקון לטבע ולסביבה, וחיים חיי נהנתנות על חשבון החלק העני והמדוכא של העולם. הקורונה, לדבריהם, באה להדליק נורת אזהרה כלל-עולמית בדבר החובה לרסן התנהגויות אלה, והיא מכוונת אותנו לחדול מהמירוץ האין-סופי אחר מותרות ולעסוק בצריכה אובססיבית, בהרס העולם ובניצול האוכלוסייה הענייה שלו.
מהן ההבחנות העיקריות בין הסברים שעולים בקנה אחד עם גישת חז"ל, אשר עשויים גם להתיישב על לב השומעים, לבין הסברים מקוממים הפועלים פעולה הפוכה אצל שומעיהם?
ראשית, הכיוון החיובי קורא לתיקון ולחשבון נפש כללי, אך אין הוא ממקד את הביקורת ואת האשמה באנשים קונקרטיים. יתר על כן, אנו אמורים לכלול את עצמנו בביקורת, ולא להטיח אותו באחינו שדרכם שונה מדרכינו. חשוב להבחין בין חשבון נפש שכל אדם או קהילה עורכים לעצמם, ובין קביעה וקבילה על חטאיהם של אחרים. חז"ל לימדו כי "אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו", אך הם לא הורו שבראותו ייסורים באים על אחרים, יפשפש במעשיהם של אחרים. האדם אמור להכות על חזהו שלו, ולא על לוח לבם של אחרים. המחליט לעצמו במה עליו להתחזק ומה עליו לתקן, ראוי לחיזוק ותמיכה. אולם מי שם רבנים בזמננו להיות בבחינת יודעי דעת עליון המתיימרים לקבוע לכל העולם על מה באה צרה זו או אחרת? יומרה זו ראויה לנביאים ולא לחכמי דורנו, חשובים ככל שיהיו.
בנוסף, ישנו הבדל גדול בין מי ששואל: "למה הקורונה באה?" לבין השואל: "מה אומרת לי הקורנה?" השואל: "למה הקורונה באה?" מתיימר לדעת דרכיו של הקב"ה, ולא בכדי הוא אומר בדרך כלל את דבריו בסגנון של וודאות ופסקנות, כמי שהתגלו לו כוונות הבורא מאחורי הפרגוד. השני יפתח תמיד באמירה: "איני יודע", וידגיש כי "אילו ידעתיו הייתיו", אולם הוא יוסיף בענווה, שהוא מנסה להסיק מסקנות מועילות ברוח הקריאה של חכמים לבצע שינוי ותיקון בעקבות צרות. המומחים להסברת הצרות שוכחים שכבר הגדול מכולם, משה רבינו, ביקש לדעת דרכיו של הקב"ה, אך הדבר לא ניתן לו, וכשתהה על סבלם של צדיקים נאמר לו: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כט, ב). התשובה לשאלה למה היא מעל להשגת מחשבתו של האדם, כפי שכתב הרב סולוביצ'יק בחיבורו "קול דודי דופק". השאלה הרלוונטית והחשובה שעל האדם לשאול, היא מה עלינו לשנות ולעשות מתוך הצרה שבאה עלינו.
אין זה מקרה שהמתיימרים לדעת "על מה עשה ככה לארץ הזאת", שהביא עליה את הקורונה, משתמשים בשפה פוגענית כלפי אנשים וקבוצות. הם עושים שימוש באסונות כקרש קפיצה לחיזוק האידאולוגיה שלהם, ולמחזור הטענות שטענו בעבר. מבחינה תאולוגית בעיה זו חמורה פחות מקודמותיה, אך מבחינת הפגיעה החברתית והנזק שהיא גורמת, אפשר שזו הבעיה החמורה מכל. כאשר אחד הרבנים קבע שאסון האוטובוס ליד מושב הבונים אירע בגלל פתיחת בית קולנוע בשבת, ואחר טען שחיילי צה"ל נהרגים בלבנון בגלל חוסר הצניעות של החיילות, או כשטענו רבנים שאסון השריפה בכרמל אירע בגלל חילולי שבת, ויש שאמרו בגלל תכנית ההתנתקות, אמירותיהם לא קירבו איש לשמירת שבת או צניעות, אלא הסבו נזק רב ליחסו של הציבור הרחב לעולם התורה.
ברוך ה' שיש בדורנו גדולי ישראל שאינם שופכים אש וגופרית על קבוצות בציבור ועל כלל החברה, ואינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים אמונה, צדק וחוכמה, כשהם קוראים למסקנות חיוביות בעת החיים בצל הקורונה. כך לדוגמה היא דרכו של הרב יעקב אריאל שליט"א, שקורא להנמיך את הגאווה והאגו אצל כולנו, לנוכח אזלת יד האדם המדעי-טכנולוגי שמתגלה במגפה, להגביר את שיתוף הפעולה של כלל המין האנושי, שכן המגפה אוניברסלית ומזמינה ליכוד עמים ומדינות למאמצים משותפים, לנטוש יריבויות, ולהרבות באהבה ואחווה ובגילויי ערבות הדדית, וכמובן להתחזק בתפילה לבורא עולם שלא ייתן המשחית לנגוף.
הכותב הוא הרב דר' רונן לוביץ, נשיא תנועת נאמני תורה ועבודה ורב ניר עציון