מכנסיים או חצאית זו לא השאלה.
1. השאלה היא האם הבגד צנוע.
לאורך הדורות, ההלכה מיעטה להגדיר באופן מפורט את גבולות האסור והמותר בלבוש הנשי. "הלכות צניעות" בספרי ההלכה המרכזיים מצומצמות מאוד, ולא עוסקות בשאלת המכנסיים כלל. אולם ההלכה דורשת באופן מאוד רחב ומשמעותי להתלבש ולהתנהג באופן צנוע. כידוע לכל, חצאית יכולה להיות צנועה או בלתי צנועה, וכך גם מכנסיים, והנסיון להגדיר "תלבושת אחידה" שתפתור את המורכבות המובנית בסוגיית הלבוש נועד לכשלון.
2. השאלה האם ממשטרים אותך מהצד הזה - או מהצד ההוא.
רבות עוברות למכנסיים מתוך סוג של התחשבנות עם העולם שגידל וחינך אותן בכלוב הצר של החצאיות. חצאית עבורן זה דוסי, שמרני, מחניק ולא מעודכן. עבורן, המכנסיים הם המרד.
קל להיות מודעת למסר החינוכי של החצאית, קשה יותר לזהות את המסר התרבותי של מכנסיים; הוא סובב אותנו מכל עבר, מסר שקט אבל עוצמתי, שמעביר לנשים בישראל באינספור דרכים סמויות את הדרישה להצמיד, לחשוף, להיות "נועזת", להיות "את" - שלרוב משמעותה פשוט לציית לכללי מודל היופי המערבי התובעני, להיות מפתה ומוחצנת.
כמובן, לא כל המכנסיים הם כאלה, ויש גם חצאיות כאלה. אבל מול המסרים התרבותיים שהעולם מלא בהם, גם צניעות היא מרד. כי השאלה היא לא חצאית או מכנסיים, אלא האם אפשרי למרוד בשני המשטרים גם יחד.
3. השאלה היא האם משתמשים ב"הלכה" ככיסוי למשהו אחר אחר לגמרי.
כמו הרבנית הילה נאור, גם אני חווה עם תלמידותי את הפליאה שלהן על כך שלבישת מכנסיים לא נאסרה במפורש בספרי ההלכה המרכזיים. הרי לימדו אותן שאסור. זו טעות חינוכית להתבסס על איסור הלכתי שלא קיים, ובכך דומה סוגיית המכנסיים לסוגיית הגיוס לצבא - לגבי שתיהן טענו מחנכים רבים לאורך השנים שהם אסורים לחלוטין, אבל כשהנערות הנבונות מחפשות את האיסור הן מגלות שהוא איננו. וכשהוא איננו - נשבר האמון במערכת המחנכת, ב"רבנים", וגם קשה לבסס את קו הגבול הנכון, ההלכתי באמת.
מה ששובר במיוחד את האמון במחנכים הוא לא רק ההבנה של הנערות החכמות שלא לימדו אותן אמת - אלא ההבנה למה לא לימדו אותן אמת. והסיבה היא הרצון להגביה חומות, לזהות את הנערות עם הציבור הדתי, לגרום להן להרגיש מנוכרות לישראליות הכללית. והן לא רוצות את החומות האלה, הן לא חיילות של אף אחד, הן סולדות מערבוב פוליטיקה עם הלכה.
לו רק היינו מחנכים ללבוש צנוע ולא לחצאית כן ומכנסיים לא - אולי היה כאן דור של נשים שגם כשהן לובשות מכנסיים, הן מקפידות על מכנסיים צנועות.
4. השאלה היא האם יש לך דתיות מעבר לחצאית שלך.
ויש שבר נוסף, שקט יותר - הריקנות שנוצרת כשחינכו אותך שהלבוש הצנוע שלך הוא הדרך שלך להיות דתיה. החצאית היא לא רק סימן לדתיות, היא הדתיות עצמה; הרי קיום המצוות שייך יותר לגברים, בן דוס יקפיד על שלוש תפילות במניין ועל לימוד תורה ועל חסד, ועל מה תקפיד הבת הדוסית? על הלבוש. הסימן והמהות מתאחדים, ומותירים ריק. ריק שאינו מחויב המציאות כלל, כי זה הרי מצוין שבת תקפיד על תפילות ותלמד תורה ותגמול חסדים, ואין שום הצדקה אמיתית למרכזיות המופרזת של העיסוק בלבוש.
5. השאלה היא מה הסיפור שאישה רוצה לספר על עצמה, כשהיא לובשת מכנסיים.
הלבוש שלנו, כידוע, הוא לוח מודעות (או, למי שלא יודע מה זה לוח מודעות, הוא דף "אודות") דרכו אנחנו מספרות לסביבה מי אנחנו. יש פער גדול בין מה שחצאית מספרת על אישה למה שמכנסיים מספרות. בעוד חצאית דורשת זהירות בתנועה בשביל שהיא לא תתעופף או תופשל, מכנסיים רחבות מאפשרות חופש תנועה. בעוד שחצאית דורשת מודעות וזהירות ומבטאת פגיעות מסוימת, מכנסיים רחבות מאפשרות נינוחות. ובעוד שחצאית מספרת על שייכות לקבוצת מיעוט נפרדת מהכלל, מכנסיים מספרים על שייכות לחברה הישראלית הרחבה.
נראה שיותר ויותר נשים רוצות לספר על עצמן שהן נינוחות, חופשיות ושייכות לזהות הישראלית שלהן. זה כשלעצמו סימן טוב, שמעיד על תחושת בריאות ושלווה.
6. השאלה היא האם למול השינוי הזה - בשונה משינויים חברתיים קודמים בציבור הדתי - נדע כציבור לא להבהל, לא להאשים, לא להתעסק הרבה בשיפוטיות ובמתיחת קוי גבול חדים. זה רק מזיק. האם נדע לא לנקוט בחלוקה ל"טהורות" מול "מקולקלות", לא להתיימר לאבחן צפונות כליות ולב, אלא פשוט להציע את דבר התורה למי שדורשות אותו?
הרבנית שלומית פיאמנטה היא מנכ"לית ארגון רבני ורבניות בית הלל
לפרויקט המלא של "לובשות מכנסיים" לחצו כאן