בתשעה באב האחרון נחשפתי ליוזמה מדהימה. בעוד כל אחד מאתנו מתאבל – מי על בית המקדש שחרב ומי על ארוחת הצהריים שלא יאכל באותו היום – ישנם כמה אנשים שלקחו את היום הקשה הזה וניסו לתעל אותו למקומות טובים של זיווגים בין מכרים. ובעצם על חורבן הבית שקרה הם תכננו להביא להקמה של בתים חדשים בישראל.
-
עוד באותו נושאהרבנית הילה נאור: "בנות יוצאות מבית הספר ומגלות שמכנסיים זה לא אסור הלכתית"
19/08/24 12:27
"היא הולכת עם מכנסיים. זה מפריע לך?"
וכך יצא שבאותו היום, החלו לזרום אליי – שבקריטריונים של המגזר אני כבר מוגדר "רווק זקן" (אמנם בן 27, אבל את כמות ה"בקרוב אצלך" שאני מקבל בחתונות כבר הפסקתי לספור) – הצעות רבות של בחורות מקסימות מכל רחבי הארץ – מי מתאימה יותר ומי פחות. אך בעודי עובר וקורא על כל אחת מהן (האחוזים של אלו שאוהבות לטייל, וכן אלו שמצחיקות אבל יודעות להיות רציניות כשצריך, היו מדהימים), שמתי לב לשאלה אחת שחזרה על עצמה בחלק גדול מהמקרים: "היא הולכת עם מכנסיים. זה מפריע לך?".
השאלה הזו החזירה אותי לימי הישיבה, אי אז לפני הגיוס לצבא, כשהכל היה דיכוטומי מאוד ונצבע בצבעים של שחור ולבן בלבד. מה זו השאלה הזו? הרי זו עבירה מפורשת על "איסור לא ילבש" (לדעת חלק מהדעות, במיוחד שמדובר במקרה הפוך). ובכלל, יש כאן בעיית צניעות קשה ביותר. הרי לשם כך נבראו החצאיות הארוכות – אלו שמצד אחד מסתירות לגמרי ומצד שני גם מטאטאות את הרצפה. והרי כבר אמרנו שנשים מסוגלות לעשות שני דברים במקביל, לא?
מה שניבט כלפי חוץ ממש לא הצביע על מה שהיה בפנים
גם בצבא, כששירתי בתור תומך לחימה במקומות מעורבים, היו חיילות רבות שכעסו עליי שלא ניחשתי שהן דתיות, חרף העובדה שהסתובבו עם מכנסיים ברחבי הבסיס. ואני, הבייניש המלא בחשיבות עצמית שהייתי, הייתי עונה להן שכמו שלי יש כיפה על הראש כסממן דתי, כך אצלן היא כמובן – החצאית.
אלא שאז התחלתי לצאת לדייטים. מהצפון ועד הדרום, יצא לי להיפגש עם בנות רבות ממקומות שונים ומרקעים מגוונים. אמנם את החצי השני שלי טרם מצאתי, אבל תמונת העולם שלי החלה להשתנות. למול כאלו שהלכו בלבוש שעד אז הייתי מזדעזע ממנו (מדובר במכנסיים, כן? לא מעבר) אך היו צדיקות עם חיבור מדהים לתורה ולאבא שבשמיים, היו כאלו שפשוט התרגלו לכך מבית. הרגשתי שהמון מאלו שהלכו עם מכנסיים עושות זאת לאחר חיפוש אמיתי וכנה של מה נכון ומה לא, כשלבסוף מבינות שמדובר מבחינתן בניסיון קשה, אבל אחד שהן בוחרות להתמודד אתו יום יום בדרכן שלהן. והרי למי מאתנו אין ניסיונות? לאט לאט הפכה תמונת השחור לבן שהייתה לי בראש לאחת אפורה, שמורכבת מגוונים רבים, כשבחלק גדול מהם מה שניבט כלפי חוץ ממש לא הצביע על מה שהיה בפנים.
הבנתי שיש רבדים רבים שאני לא מבין, ואמנם גם לי כמו לכל אדם אחר יש כיוון מסוים אליו אני רוצה להגיע – גם ברמה הדתית – אבל כמו שאני מבין את הקשיים והאתגרים שלי, ככה עליי להבין גם את הקשיים והאתגרים של הצד השני, ולא למהר לשפוט ולחרוץ דין בעניין רק על בסיס דעות קודמות שהיו לי. ולכן, כשבתשעה באב האחרון עלתה שוב ושוב האמירה של "אבל היא הולכת עם מכנסיים", כל מה שעשיתי היה לחייך חיוך קטן ולענות: "זה בסדר. גם אני".