אני מבינה לגמרי את תחושת הכישלון של חנן והדסה בן ארי

1. למה בכלל לדבר על גירושין של אדם אחר?

האמת היא שאנחנו לא מדברים על חנן והדסה, שה' ישלח להם ברכה והצלחה בכל, הם עשו את הבחירה ואת ההחלטה שלהם. אנחנו מדברים עלינו ועל איפה הידיעה הזו פגשה אותנו וכמו שכתבתי אין אדם שנשאר אדיש לכך. יש מודל ידוע בטיפול שנקרא מודל אפר"ת, יש אירוע (נייטרלי), כל אחד מאיתנו נותן לו פרשנות שונה, מה שמוביל לרגש שונה ולתגובה שונה. חנן והדסה הודיעו על החלטתם להתגרש – זה האירוע הנייטרלי. יש כאלו שיתנו לכך פרשנות של "הכל בגלל הפרסום" ויש כאלו שיתנו לכך פרשנות של "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?" ויש כאלו שיאמרו "יש חטופים בעזה, וזה מה שמעניין אתכם?" ומתוך כל גם אחד יחוש אחרת – יהיו אנשים שיחושו הלם, זעזוע, גועל, פחד וכו'.*

ההודעה הזו, ממש כמו כל דבר בחיים, לא פוגשת אותנו בתוך וואקום אלא נוחתת את כר המציאות של כל פרט ופרט. לדוגמה: מישהי כתבה לי ואמרה שהיא מאוד מפחדת "אם הם מתגרשים עם 7 ילדים, מה אנחנו נעשה?" הרי גם לה יש מחשבות לעתים על גירושין ולפגוש את הסיטואציה שכ"כ מפחידה אותה אצל זוג מוכר וערכי מאוד מטלטלת. לכן לא משנה איזו תחושה עולה בכם קודם כל תשאלו את עצמכם – למה? למה דווקא הרגש הזה צף ומה זה אומר עבורי?.

2. הדשא של השכן

בעידן הרשתות החברתיות זה נראה שאנחנו יודעים הכל על כולם. אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום על אף אחד. ברגע שנסגרת הדלת, אי אפשר לדעת מה קורה לאנשים בתוך הבית. לכן קודם כל אי אפשר אף פעם לשפוט אבל זה בעיקר מחזק את ההבנה שכל אחד מאיתנו צריך להתחזק במבט פנימה.

הרבה פעמים קורה לזוגות להשוות את עצמם לאחרים: איך אנחנו ביחס לשאר העולם? אנחנו נורמליים? אצל כולם זה ככה או רק אצלנו? כמובן שהצורך בנרמול הוא מאוד טבעי ויכול מאוד לעזור, אך לצד זה - כל זוג צריך להתבונן פנימה ולשאול את עצמם: איך אני מרגיש/ה בזוגיות שלנו? איך בן או בת הזוג שלי מרגישים? האם טוב לי? האם טוב לו? האם טוב לנו? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחזק את הקשר והחיבור בינינו? מה אני יכול/ה לעשות כדי שיהיה טוב בנינו עוד יותר ממה שעכשיו?.

השוואות הן דבר טבעי מאוד רק צריך לקחת אותן בעירבון מוגבל וגם אם מישהו או מישהי נראים מדהימים ומהממים בחוץ, לא תמיד אפשר לדעת איך הם כבני או בנות זוג – לכן פשוט להיות עם המבט פנימה. בנוסף, אני ממליצה לשמור על מרחב הזוגי נקי עד כמה שאפשר מגורמים חיצוניים. במיוחד בעידן שבו הכל חשוף – לדעת למנן וליצור חלקים מקודשים שלא חשופים כלפי חוץ ושלא נכנסים למעגל הזוגי, לא לתת ללחצים חיצוניים להשפיע על הזוגיות פנימה.

לפני כמה ימים פנתה אלי מישהי ואמרה שהיא מאוד לחוצה בעבודה ובגלל זה היא חוזרת הביתה ומתעצבנת על בעלה – אני לגמרי לא שופטת וכמובן מבינה את הסיטואציה ולצד זה שאלתי אותה: איך זה עבורך להכניס "גורמים זרים" לזוגיות ולתת להם להשפיע כך על הקשר הקדוש שלך ושל בעלך? אם יש לך לחצים בעבודה, כדאי לטפל בהם ויפה שעה אחת קודם ולא לחשוב ש"הזוגיות תספוג או תכיל הכל".

3. גירושין לא קורים ביום אחד

חלקנו הופתענו למשמע ה"בשורה" וחלקנו לא, במיוחד מי שהקשיבו למילות השיר של חנן "אני אינני מי שהייתי" או "אני בוכה לבד ברכב ואת בוכה בפנים" או אפילו למילים "אני נשבע עם יד על הלב, הפעם זה על באמת, מן הקצה אל הקצה, אני חדש אני רוצה" וזה בדיוק מה שמחדד עוד יותר את ההבנה שגירושין הן לא תחילת הדרך אלא הסוף. אנחנו כציבור נחשפנו לסוף של הסיפור ולהודעה אבל גירושין הם תהליך והם דרך.

בכלל, החיים הזוגיים משנים את כולנו, כל זוג שמתחתן משתנה במהלך החיים והופך להיות "מי שאינם ומי שהם לא הכירו" השאלה היא איך אנחנו נשארים ביחד ובוחרים זה בזה מדי יום לצד כל השינויים. זוג שקם בבוקר ומחליט להתגרש – זו החלטה נמהרת ולא באמת מתוך בחירה שלמה. בכלל כיום אני פוגשת לא מעט זוגות שהאצבע קלה על ההדק, שפתאום מתוך עצבים אומרים: לא נאה לך? אז נתגרש! גירושין זה לא דבר של מה בכך. אם המילה גירושין עולה ביניכם שוב ושוב, זה לא דבר תקין ויש לגשת לטיפול בהקדם האפשרי.

בנוסף, הוכח מחקרית שמרגע המשבר הראשון עד שזוג פונה לייעוץ או טיפול יכולות לעבור מספר שנים טובות. לכן לדעתי יש כאן קריאה לכולנו לא לחכות לרגע המשבר אלא כבר מגיל צעיר ללמוד על זוגיות, כלים למערכות יחסים בריאות ולתקשורת מיטיבה. הרבה זוגות שנישאים בגיל צעיר לא מקבלים מספיק כלים כדי להתמודד עם השינויים שהחיים מזמנים ולכן כבר עכשיו להתחיל ב"אורח חיים זוגי בריא" כרפואה מונעת (והלוואי שמישהו ממשרד החינוך יקרא את דברי, זה ממש חלום שלי שדבר כזה יקרה).

4. גירושין זו לא קללה ולא הפסד

אני יודעת שזה נשמע כאילו אני מעודדת לגירושין וזה ממש לא כך, בבקשה תקראו עד הסוף. בציבור הדתי במיוחד גירושין הן ממש כמו קללה, אני פוגשת הרבה זוגות שהתגרשו ושני הצדדים מרגישים כמו "סוג ב'". שפתאום השכנים שלהם מתעלמים מהם, שאנשים מחטטים להם בתוך החיים של "מה היה ואיך היה ומי אשם". איך מישהי אמרה לי לפני שבוע? אם אני אתגרש עכשיו, מי ירצה אותי? הרי יש מלא אלמנות מהמלחמה וברור שעדיף אלמנה עם 3 ילדים מאשר גרושה עם 1. והלב שלי נשבר למשמע הדברים הללו, כי אם זה השיקול – במקום הרווחה הזוגית, הנפשית והמשפחתית – זה מאוד מצער ואנחנו בתור חברה צריכים לעשות תשובה בנושא.

היהדות מכירה באפשרות של גירושין, זו אפשרות קיצון ובוודאי שאין להשתמש בה על ימין ועל שמאל כמו שקורה כיום אצל זוגות. בוודאי שיש לעשות כל דבר שאפשר כדי שלא להתגרש ולפרק את הבית ולצד זאת – זו אפשרות שקיימת גם בהלכה היהודית. אני שומעת הרבה אנשים שאומרים: "ומה עם הילדים?" ואני רוצה לומר את זה ממש בזהירות – נכון שיש השפעות רבות על ילדים להורים גרושים, בין אם מדובר בילדים בגיל הרך ובין אם בוגרים יותר.

ולצד זה – ילדים צריכים וזכאים לראות מודל זוגי מיטיב. אם ילדים רואים כל הזמן את ההורים שלהם רבים, מתווכחים, מזלזלים, פוגעים אחד בשניה בכל צורה ודרך – השריטה הזו נשארת אצלם לא פחות והם עלולים להעביר זאת באופן בינדורי גם לילדיהם. אז אפשר להתפלל על הילדים שלא ירשו את השריטות, אבל אפשר בהחלט גם לפעול לא להעביר אותם הלאה באופן מודע.

חנן והדסה כתבו: הפסדנו. ואני מבינה לגמרי את תחושת הכישלון, היא צורבת וכואבת מאוד. ולצד זה – לבחור להתגרש בשלום זה לא הפסד. זו בחירה. כואבת. קשה מאוד. יש לה השלכות. אבל יש אנשים שעבורם זו בחירה בחיים. אחרים מחיי נישואין, אבל חיים.

בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887.