בכניסה לעיר שדרות ניצבת עמדת שמירה מאוישת בחיילים. זוהי תזכורת ראשונה למבקרים על אירועי ה-7 באוקטובר. השאלה המהדהדת באוויר - האם הנוכחות הצבאית הייתה יכולה למנוע את הטבח? האם זה יכול היה להיראות אחרת?
בשבוע שעבר מצאתי את עצמי בסיור בדרום, כולל ביקור בשדרות ובנובה. לא יצאתי לסיור הזה מיוזמתי; הוא היה חלק ממסע קבוצתי של חבורת קו.לאב - מעבדה לחיבורים וקידום לכידות חברתית - שאני חברה בה. תחילה היססתי, חוששת שלא אוכל להתמודד עם מה שאראה. אך כעת, שבוע לאחר מכן, אני יודעת: כולנו צריכים לנסוע לדרום.
שנים רבות לא ביקרתי בשדרות. למרות הידע שלי על המציאות הביטחונית בעיר, הופתעתי ממראה המיגוניות הפזורות ברחובות, במרחקים קצרים זו מזו. בהמשך היום למדתי שעד ה-7 באוקטובר, חלק מהמיגוניות היו נעולות כדי לשמור עליהן נקיות ומוכנות לשעת חירום. לעירייה היה מנגנון אוטומטי לפתיחתן בעת אזעקה. אך ביום הגורלי ההוא, לא כל המנגנונים פעלו כשורה, ולא כל המיגוניות נפתחו. בשבוע שעבר, ראיתי שכל המיגוניות פתוחות - עדות אילמת ללקח הכואב שנלמד.
גבעת קובי בשדרות צילום: ללא
את הסיור בעיר הובילו אנשי "תיירות שדרות", גוף עירוני שמציע מגוון סיורים בעיר. לתושבי שדרות שפגשנו היה מסר ברור וחד: "המצב היה נורא, אבל חזרנו כדי להישאר, ואנחנו חזקים יותר." אמירה זו נושאת משקל כבד, בהתחשב בעובדה ש-71 תושבים, אזרחים ולוחמים, נהרגו בעיר, ואלפים נוספים נפגעו פיזית ונפשית. מאחורי כל אחד מהם מסתתר סיפור אישי, שרבים מהם אולי לעולם לא יסופרו. עמדנו ליד שרידי תחנת המשטרה, מקשיבים לתיאור הקרב העז שהתחולל במקום. הבטנו בבתים הסמוכים, במרחק מטרים ספורים, שנותרו ללא פגע - עדות מצמררת לגבורה ולנס כאחד. ראינו גם עסקים שנפתחו מחדש, מנסים לשוב לשגרה בצל הטראומה.
צריך לזכור כי מעבר לסיפורי הגבורה והחוסן, קיימים גם סיפורים של אנשים שבורים, שחזרתם הביתה הייתה קשה מנשוא. של ילדים שעדיין פוחדים ללכת לבד לשירותים. העיר אמנם מלאה בתקווה, אך גם בכאב שטרם הגליד.
בהמשך היום נסענו לנובה. הנוף הפסטורלי של השדות הפתוחים בדרך קיבל משמעות אפלה. מחשבות על אנשים שאולי נמלטו על נפשם דרך אותם שדות ב-7 באוקטובר הציפו אותי. הדרכים שתמיד נראו מזמינות, כעת נדמות מאיימות. חבר הצביע על סימנים שהותירו רכבים שנשרפו - עדויות אילמות לזוועה שהתרחשה כאן.
כשהגענו למתחם הנובה, הבנתי מדוע נבחר המקום הזה למסיבה. זהו אזור עצום בגודלו, שטוח, חלקו מוצל בעצים, ובמרכזו קרחת יער. היום, במקום מוזיקה ורוקדים, ניצבות שם תמונותיהם של מאות הנרצחים. כל תמונה מייצגת עולם שלם שנגדע באכזריות. הכאב חד ומוחשי - מאות חיים שנקטעו בבוקר אחד של מסיבה. ראינו שם אם שכולה מסתובבת בין התמונות, חברים שבאו לזכור, ואנשים שבאו לראות ולהבין. ברקע נשמע "בום" - מישהו הסביר שזה "משלנו". החיים והמוות, השגרה והטראומה, הכל מתערבב כאן ללא הפרדה.
פעם היו שולחים אותנו לפולין כדי לחזק את הזהות היהודית שלנו. היום, לצערנו, לא צריך לנסוע רחוק כדי להבין את משמעות הקיום שלנו כאן. הביקור בדרום הוא קשה וכואב, אך יכול להיות גם מקור לכוח ותקווה.
אז אני מבקשת - סעו לדרום. דווקא עכשיו, כאשר ריח המלחמה עוד באוויר. כשיש עוד יישובים סגורים ומפונים, וכשעוד רואים סימנים לזוועה שהייתה. כי חשוב שנדע, חשוב שנזכור, וחשוב שזה יהיה חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו כישראלים. שנזכור מדוע ועבור מי אנחנו נלחמים.