צפיתי בכתבה של גלעד שלמור והבנתי מה הבעיה שלי עם החרדים

נתחיל בווידוי: את המלחמה הנוכחית התחלתי בשנאה עזה ויוקדת כלפי המגזר החרדי כולו. יש לומר, שנאה הגובלת באנטישמיות. התחושה שאיש מהם לא מעוניין להיכנס מתחת לאלונקה יחד איתנו הטריפה אותי, והם מצידם כמובן לא ניסו להעמיד פנים שאכפת להם. (תוסיפו לכך את הסיפור הבא: שבת בצהריים, מלחמה, בזה אחר זה האחים שלי לובשים מדים ונוסעים דרומה. אנחנו ברחוב שופכים אחריהם מים נפרדים לשלום, ואז אחת השכנות, ש"סניקית צעירה שמעולם לא חשבה אפילו על שירות לאומי אומרת בהומור: "אני לא פרייארית, לילדים שלי אני מסדרת פטור". היא השתתקה כשראתה את אמא שלי, אבל המסר בהחלט נשאר).

למרות מעשי החסד הרבים של המגזר החרדי רציתי שימלאו את הבקו"ם

אט אט בחלוף הזמן הפנים היפות של אחינו החרדים התגלו, ושוב ראינו כמה כוחות יש במגזר הזה, שמקיים אהבת ישראל בכל החלפת פנצ'ר לזר או בהכנת אוכל לחיילים. אבל התפעלותי ממעשי החסד של החרדים לא העיבה על רצוני העז לראות אותם בבקו"ם וכמה שיותר מהר. הרציתי לכל מי שהסכים להקשיב ששירות צבאי הוא ההמשך הטבעי המתבקש של לימוד תורה, ולא מהווה סתירה.

הפגנת הפלגים החרדיים נגד גיוסם | צילום: Chaim Goldberg,Flash90

אני מאמינה לו שהקב"ה מאושר

האמנתי בכך באמת ובתמים גם אמש, כשצפיתי בכתבה של גלעד שלמור בחדשות 12. "צבא שמיים", כך קוראים לסדרת הכתבות המתעדות את נבכי הישיבה הסגורה ביותר בישראל. בחורים צעירים מלאי מרץ יושבים ולומדים תורה מבוקר עד לילה. הטלפון שלהם סגור במגירה, הם לא קוראים עיתונים ואפילו לא מנגנים בכיף כדי לא להסיח את הדעת מהלימוד. שלמור, שנעלם מהמסך מאז פרוץ המלחמה, הצליח בעדינותו להביא את הפנים האמיתיות של עולם הישיבות, ויש שם הרבה רוך ויופי וגם אמת. "הקב"ה מאושר עכשיו", כך אומר ראש הישיבה לכתב אחרי שתלמידו ענה נכונה על כל השאלות במבחן סיכה. אני מאמינה לו.

זאת הבעיה האמיתית של המגזר החרדי

אבל בעודי צופה באותם צעירים חולי אהבה אמיתית לתורה שנתן להם יוצרם, הצלחתי לנסח לעצמי מה בדיוק מפריע לי שם. זה לא הגיוס. הגיוס הוא רק סימפטום, תסמין לבעיה עמוקה ושורשית הרבה יותר של המגזר החרדי: חוסר הנכונות לקחת חלק בבניית עולמו של הקב"ה. כן, זה מה שמציק לי יותר מהכל. הם לא יהיו רופאים, עורכי דין, מהנדסים או פסיכולוגים. הם לא ייצרו משקפיים או יגהצו חולצות או ישתלו תפוחי אדמה. הם ישלמו לאנשים אחרים שיעשו זאת עבורם, כי הם, הם לומדי תורה, ובשם התואר העלום הזה מותר להם לא להביע דעה או לשמוע חדשות או חס וחלילה לנגן בגיטרה. כמובן, לימוד תורה מקיים את העולם. גם אני מאמינה בזה. אבל הוא לא ניתן רק ליחידי סגולה, הלימוד שייך לכולם ולכולן, וכדי שזה יקרה, כולם וכולן צריכים לשאת בעול. (וכן כן ברור שיש חרדים שעובדים אני מדברת על הרעיון הכללי שמנחה את המגזר השלם לא על יחידים).

כמה היינו מרוויחים לו הלמדנים החרדים היו בוחרים לחלוק את חייהם איתנו

"כשאתה מסתכל על הספר הזה, מה אתה מרגיש"?, שאל שלמור את אחד הלמדנים. "זה החיים שלי, בשביל זה נבראתי, בשביל זה באתי לעולם. מרוויח ברמה המקסימלית, למדתי שורה הצלתי חייל, עוד שורה הרגתי מחבל, עוד שורה שחררתי חטוף. העולם סביבי וכל העולם מושפע ממה שאני עושה". תשובה יפה, אני אוהבת אותה. אבל אני חושבת גם על אחי הקטן, הצדיק, שהיה שמח עכשיו לשבת ולהיות אברך, אבל הוא מעביר לילות לחים במוצב נידח בגבול הצפוני. אוחז בנשק, מפנטז על דף גמרא.

יפה היה לראות את ההתלהבות בעיניהם של הבחורים הצעירים, כאשר שלמור שאל לאיזה יחידה היו הולכים אם היו מתגייסים, וכולם ידעו לשלוף שמות של יחידות קרביות מובחרות, "כי אם אתה עושה משהו צריך לעשות אותו בטופ". אחח, תראו את הדבקות, את האומץ, את המסירות. כמה היינו מרוויחים אם היינו זוכים לקבל מכל התכונות הנהדרות הללו גם כאן, בעולם הכללי. כמה היינו נתרמים לו אותם צעירים משובחים וסגפניים היו בוחרים לחלוק איתנו את תורתם, ולהפוך אותה לתורת חיים משגשגת, מבריאה ומנחמת. כמה זה מכאיב כשהם בוחרים לנתק עצמם מאיתנו. מכאיב יותר מדי.