אתמול זה שוב קרה. מפגינים הקוראים להפלת הממשלה הגיעו לירושלים בהמוניהם, עם דגלים ומגפונים הם הסתערו על קריית הממשלה ושכונת רחביה, וצעקו שוב שוב בגרון ניחר עכשיו. מה עכשיו? חטופים, בחירות, ביבי הביתה. כל מה שישים קץ, לשיטתם, לסבל שעובר על העם בישראל. המשטרה אפשרה את ההפגנה, וחסמה את הרחוב היטב עבור התושבים במקום. אבל אז האירועים יצאו משליטה, שזה מושג מכובס לעובדה שאזרחי ישראל פשוטו כמשמעו שורפים את המדינה שלהם. צפיתי בסרטונים בחלחלה וכל כך רציתי גם.
אני גם רוצה לתת לזעם להשתלט
גם אני רוצה להצית מדורה באמצע הכביש, לטלטל גדרות בכוח ולהפיל אותן, להסתער קדימה בצעקות, ללבוש חולצות עם סיסמאות מתחרזות. גם אני רוצה לתת לזעם להשתלט, להוציא את השנאה המבעבעת ולהצביע באצבע בוטחת על אשם אחד ויחיד באסון שניחת אלינו. כמה נחמד זה היה, לו יכולתי להיפגש בערב ירושלמי חם עם חבורת אנשים שחושבים בדיוק בדיוק כמוני, להניף דגל ושלט שהכנתי בגואש ולהרגיש צודקת. אחח, לו רק היו נותנים לי להרגיש צודקת.
הפגנה, אני גם רוצה | צילום: Yonatan Sindel,Flash90
המדינה הישראלית לא קיימת יותר עבור אנשים מסוימים
הפעם לא שמעתי את המפגינים מהסלון. הסתגרתי בבית בשעת ערב מוקדמת ואפשרתי לתכנים החדשים של נטפליקס לרדד לי את המוח עד לרמת העיסה. רק לא לחשוב, ואם ממש צריך להפעיל את הנוירונים בראש אז רק עבור טראש ואוכל. בשעת לילה מאוחרת הצצתי בטלפון וראיתי את הדיווחים. כאמור, "המצב יצא משליטה". המפגינים פרצו מחסומי משטרה וניסו להתקרב לבית של נתניהו ברחוב עזה 35. הם הפרו את פסיקת בית המשפט בנושא המרחק המותר להפגנה מבתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור, והפרו את התיאום המוקדם עם נציגי המחאה באשר למיקום. הם פשוט עשו מה שהם רוצים, כמו תמיד, והפעם אני מוותרת ולא מזכירה להם את הסבל היומיומי של תושבי רחביה ואני בתוכם.
מכת"זית בפעולה | צילום: Yonatan Sindel,Flash90
חשוב לציין שמספר מסוים של מפגינים נפגע מהניסיון של המשטרה לפנות את המקום. חלקם נזקקו לטיפול רפואי בעקבות מכת"זיות ושימוש בכוח וחלק מהשוטרים נפצעו גם הם עקב אלימות המפגינים. האם אני שמחה מכך? ברור שלא. מטרידה מאוד העובדה שאזרחים נפצעים בידי לובשי מדים, אבל מטרידה עוד יותר המחשבה שהמדינה הישראלית פשוט לא קיימת יותר עבור אנשים מסוימים, שמקדישים את זמנם ומרצם כדי להמשיך במשימה שנראה כי לקחו על עצמם: השמדתה.
יש אמת מסוימת בהפגנות הזעם
העניין עם ההפגנות הוא שיש שם אמת מסוימת. מדינת ישראל בוטלה כבר מזמן, ולא אגזים אם אומר שצריך לסגור את השרידים שעדיין פועמים ולהקים אותה מחדש. למעשה, כבר בליל גלנט, כשנתניהו פיטר את שר הביטחון וההמון יצא מדעתו והשתולל בכבישים, הרגשתי איך נשמטת לנו מבין הידיים מה שאבות אבותינו חלמו עליו. או אולי מוקדם יותר, במאי 2021, כשאזרחים ערבים ביצעו פרעות איומות בשכניהם היהודים. אם נלך מוקדם עוד יותר, אפשר להיזכר גם בינואר 2020: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו, והנה האיש שעומד בראש המדינה שאמורה להיות אור לגויים מתמודד עם שלושה אישומים פליליים. כמה כבוד זה הסב לנו. רוצה לומר, בזעם הבוער הזה של המוני מפגינים יש לא מעט אמת, וזה מה שכל כך מתסכל.
המגזר החרדי שוב מפנה לנו עורף
אם להשתמש בלשון המעטה של המאה, החיים של הישראלית הממוצעת לא קלים לאחרונה. נבחרי ציבור שמעליבים את הבוחרים שלהם, חיילים יפים שהולכים ולא חוזרים, ועוד לא דיברתי על המגזר החרדי, שממשיך בשמחה להכאיב לנו ולסרב לקחת חלק במשא הכבד. בכל פעם שאני נתקלת בעוד פנינה מפי אחד מהמנהיגים המתקראים חרדים, אין לי אלא להסב את פני בגועל ולהזכיר לעצמי את שני האחים הקטנים שלי, שמבלים את הקיץ הלוהט הזה על מדים באזור הבקעה ובמוצב נידח בחבל הארץ הצפוני, או שמא עלי לקרוא לו בשמו הרשמי כעת, דרום לבנון.
הפגנה נגד גיוס חרדים מחוץ לבית המשפט העליון בתחילת החודש | צילום: Yonatan Sindel,Flash90
אם ניתן לזעם להשתלט נביא את סופנו בעצמנו
אינספור סיבות יש לכעס המסמא הזה, לרצון הבוער לשרוף להצית להרביץ, לדרוש את הצדק המגיע לנו. וכמה שאני רוצה גם לתת לזעם להתפרץ. עכשיו להחזיר הביתה 120 חטופים, עכשיו לתחקר את המחדל הצבאי המחפיר ביותר בתולדותינו, עכשיו ש"סניקים בבק"ום, עכשיו שיקום למנרה, עכשיו סוף לסיוט שהתחיל בבוקר שמחת תורה. רוצה גם, רוצה כל כך להפוך את הכאב לחמה שפוכה ולא יכולה. לא יכולה להרשות לעצמנו את אובדן השליטה הזה, לא יכולה להרשות לעצמנו לתת שוב לאסמים להישרף.
כמו ילדים קטנים שרוצים סוכריה עכשיוווווו, המפגינים בוחרים להוסיף סבל על סבלנו, ובעודם שופכים בנזין על דרך עזה בירושלים ומפילים מחסומים הם שורפים את הניצן הזעיר של תקווה וריפוי וחיים משותפים וטובים שהתחיל לצמוח. ולכי תקימי מחדש מדינה עם אנשים כאלה.