דעה פתרון נוח גם לפוליטיקאים: למה הפסקנו לנצח במלחמות?

נולדתי חודשיים לפני מלחמת ששת הימים. הניצחון האדיר והמהיר במלחמה הזאת נתפס בהתחלה כנס בלתי נתפס. אבל מהר מאד התחלנו לחשוב שזה הסטנדרט, שכך תיראה כל מלחמה נגד הערבים. זה מה שגרם לשאננות בשנים שלאחר מכן. מפקדי הצבא היו בטוחים שאם הערבים יעזו לפתוח נגדנו במלחמה, תוך כמה ימים הם יברחו יחפים ומבוהלים, כמו במלחמה ההיא בששת הימים.

האפקט התודעתי של המלחמה לא נמוג אפילו בעקבות מלחמת ההתשה

ייתכן שלא הייתה זו רק מלחמת ששת הימים אלא גם הניצחון המהיר והקל במבצע קדש, 11 שנים לפני כן. ואולי גם הניצחון המפתיע במלחמת השחרור תרם לתחושה שאנחנו בלתי מנוצחים. האפקט התודעתי של המלחמה לא נמוג אפילו בעקבות מלחמת ההתשה. גם אז עדיין לא נפל האסימון. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים.

המעוזים בתעלת סואץ, מלחמת יום כיפור, צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

היא הייתה הצלחה צבאית אדירה, אולי יותר ממלחמת ששת הימים, אבל כרגיל, היא הסתיימה בהפסד במישור המדיני ונזכרה לדיראון עולם בתודעה הלאומית, שתפסה אותה כהפסד. מהחוויה האישית שלי אני יכול לומר שהתודעה של מנצחים לא נמוגה. הדור שלי, ילידי שנות השישים והשבעים, גדל בביטחון מלא שאנחנו תמיד מנצחים, יש לנו את הצבא הכי טוב בעולם ואף אחד לא יכול עלינו.

"אי אפשר לפתור את הסכסוך באמצעים צבאיים"

המציאות בשטח הראתה אחרת. למעשה, מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה האחרונה בה ניצחנו בשני המישורים - הצבאי והמדיני. רק בה ובמלחמת השחרור ניצחנו צבאית וגם קטפנו את פירות הניצחון מבחינה מדינית. מאז אנחנו רק מפסידים. בדרך כלל ההפסד מגיע ביום שאחרי המלחמה, ביום שאחרי הניצחון הצבאי, כאשר אנחנו נדרשים לעמוד איתנים מול הלחצים של מדינות העולם שלא מוכנות להשלים עם הניצחון שלנו.

מתי שהוא התחילו לטפטף אצלנו את המנטרה לפיה "אי אפשר לפתור את הסכסוך באמצעים צבאיים", או "אי אפשר לנצח את הטרור בכוח צבאי". זו הייתה דרך מתוחכמת ליישב בין היכולת הצבאית הגבוהה שלנו לבין הכישלונות הרצופים שלנו במלחמות. וגם פתרון נוח עבור הפוליטיקאים, שהסיר מהם את הציפייה לתרגם את ההצלחות הצבאיות להישגים בתחום המדיני.

תמונת הצנחנים, יש הכרעה, צילום: דוד רובינגר

מסקרן לבחון האם התודעה הלאומית עברה תמורה בתחום הזה - בדור שגדל על תודעת הניצחון ובדור שאחריו, שנולד לתוך מציאות שהראתה שאנחנו לא אלופי העולם. מעניין גם לבדוק כיצד השפיעה המלחמה הנוכחית על העניין הזה. האם למרות המחדל של שמחת תורה, למרות חוסר האונים בצפון, למרות שלא הצלחנו לשחרר את החטופים ולחסל את ראשי החמאס במבצע צבאי, אנחנו עדיין בטוחים שאנחנו בלתי מנוצחים.

יום חג לציון מלחמת ששת הימים הוא מתבקש

מה שברור הוא שהמלחמות הרבות שעברנו מאז מלחמת ששת הימים, ובמיוחד מלחמת חרבות ברזל, מלמדות אותנו עד כמה הסיפור של אותה מלחמה היה סיפור פלאי, חריג, ולעת עתה גם חד פעמי: לפני הכל, הניצחון הצבאי העצום בזמן כל כך קצר, שנשמע כמו לקוח מסיפורי התנ"ך על ניצחונות פלאיים של עם ישראל; ולא פחות מכך השיתוק שכאילו אחז במדינות העולם, שגם אם קראו לנו לסגת מהשטחים שכבשנו, לא הפעילו עלינו את אותו מכבש לחצים שמוכר כל כך מהמלחמות האחרות.

קביעת יום חג והודיה לציון הנס הזה הייתה מתבקשת. צודקים האנשים שכאשר הם מציינים את יום שחרור ירושלים חושבים בליבם גם על הנס הכללי של המלחמה. אולי אם יום זה היה מעוצב מלכתחילה כחג שכולל את שני הרכיבים האלה הוא היה נחגג על ידי ציבור רחב יותר במדינת ישראל.

ארי גייגר הוא מרצה לתנ"ך במכללות שאנן ותלפיות