ריח של ארוחת ערב מוקדמת שהה באוויר בשעה שעמדתי לפתוח את דלת הבית, לאחר ארבע שעות וחצי של כדורגל עקוב מדם עם החבורה בשכונת רמות. יותר משהשתוקקתי לגמוע עשר כוסות של מים קרים אחת אחרי השנייה, משהו אחר משך אותי לעבר חדר המחשב – האם, כפי שהובטח לי בשיחה איתה אתמול בערב, רעות ענתה לי לגבי פגישת חברוּת פוטנציאלית ליד המכולת של יעקב.
לא שמעתי ממנה עד עצם היום הזה
כשניגשתי אל הצג, עדיין נוטף זיעת משחק, גיליתי שהודעה אחת חיכתה לי, עלומה, בתיבת ההודעות הנכנסות. במהירות לחצתי על הסמל הירוק, ולאכזבתי ראיתי שזה היה רק אליה, בן דוד שלי, ששלח לי בקשה למשחק "אבן נייר ומספריים" מהיר. (לא משנה לנו שהוא היה איתי במגרש לפני דקות מספר). אז שיחקנו. מרעות, אגב, לא שמעתי, עד היום הזה.
בסוף הלימודים הייתי מחכה כל כך לחזור למחשב, צילום: David Cohen/Flash90
כל דרכי ההתקשרות מאז - הרגישו לי מלאכותיות
תמיד התגאיתי בפני החברים שאני יודע לחקות את צליל ההתראות של האפליקציה, שלמרות שלא זכה לתשואות רבות מהסביבה, ביני ובין עצמי הרגשתי שאני מדייק אותו מאוד. כשהתפרסם השבוע שהאפליקציה האהובה תיסגר, באמצע הרחוב סיננתי לעצמי פתאום את הצליל המוכר, פסקול הילדות שלי, מנגינת הציפייה המרגשת - ה"או-או" הידוע. רציתי לדעת האם אני עוד מצליח לחקות אותה טוב. האמת, שהרגשתי רחוק מכך, הצליל היה מלאכותי, בכל זאת שנים לא מעטות עברו מאז ההתכתבויות הבלתי נגמרות ב-ICQ אל תוך הלילה. למעשה, כל דרכי ההתקשרות ברשת מאז מרגישות לי מלאכותיות, חיקוי, ניסיון לשחזר הצלחה שלא תשוב.
מעניין אותי לפעמים מתי היה הרגע בו הפסקתי להיות משתמש פעיל (בשם האלמותי והמה-חשבתי-לעצמי Adibadi96) ועברתי לפייסבוק, יצאתי לרשות הרבים. התחלתי לפרסם בריש גלי "מי בא לסניף היוםםם", או "מכביייי אני גאה בכם יאללה עד הגמר!!1!), לעיניי שלושה חברים ודודה, והרגשתי שיש לי את הקול שלי בעולם, יש לי במה בה אוכל לצעוק את שיש לי על הלב, וכולם ישמעו. מכל מקום, מכל שעה, בכל סיטואציה! לדבר עם כולם! אבל, יש לומר, זה לא החזיק לזמן רב.
איבדנו את הציפייה האמיתית
עם הזמן התחושה אכן דעכה במעט. כלומר – אני עדיין משתמש פעיל בפייסבוק או באינסטגרם, ויודע כמה אני זקוק לרשתות החברתיות על מנת לשתף את האומנות שלי, ליצור קשר עם הקהל ולהקשיב לאנשים אחרים שלא הכרתי לפני, אך השבוע באמת יצא לי להתגעגע. לחוסר הידיעה התמידית, לשקט היחסי בכיס, לציפייה, לתחושה שמקוננת בהליכה הביתה מבית הספר (עם אבן שאני בועט בה כמו כדור) בה אני מנסה לנחש או להתפלל או סתם לרוץ מהר, כדי לדעת האם בבית תחכה לי בתיבת הטקסט הירוקה הודעה אישית מרגשת, או עוד משחק "אבן נייר ומספריים" עם אליה.