השכנים של נתניהו ברחוב עזה בירושלים לא מעניינים אף אחד

בדרך חזור מהסינמה סיטי כבר הרחתי את הסירחון. צחנה איומה שריחפה ברחובות של קריית הממשלה והכניסה לירושלים, אחרי שהמשטרה הפעילה את הבואש, נוזל מצחין שנועד לפזר הפגנות. האסקפיזם מהסרט (הכפיל, יותר מדי פיצוצים לטעמי אבל הסיפור גאוני) כבר התחיל להתפוגג בכניסה לרחביה, כשראיתי קבוצת שוטרים יורדת ברחוב עזה לכיוון הצומת, נפרדים מהרחוב עד ההפגנה הבאה.

תושבי רחביה סובלים באופן יומיומי מנוכחות המפגינים

זה מתחיל בשעת בוקר מוקדמת, מישהו בקבוצת השכנים של רחביה שואל אם עזה חסומה, ובהתאם לכך, נקבע הלו"ז של חיינו להמשך היום. האם לצאת לעבודה מוקדם או שעדיף להתעכב קצת? האם אפשר לפזר את השיער, או שמא הריח מהבואש שפיזרו אמש ידבק בי? ומה עם קניות? אפשר להיסחב הביתה עם שקיות או שאצטרך לעשות את העיקוף הארוך מסביב? בווטסאפ סטודנטים מתלבטים איזה קו מגיע לקמפוס, ובדרך לקופת החולים השכונתית תמצאו שתי מג"בניקיות משועממות ממתינות באחת מחצרות הבתים. אזור רחביה והסביבה הפך בשנים האחרונות למיקום המרכזי של ההפגנות נגד נתניהו, ונראה שלאיש לא אכפת מהסבל של התושבים במקום, ותאמינו לי, אנחנו סובלים.

מהומות ברחוב עזה בירושלים בחודש אפריל האחרון צילום: Chaim Goldberg,Flash90

בתקופת מלחמה לא נעים להזכיר את השורש ס.ב.ל. נדמה שברשתות כולם עוסקים בתחרות הסמויה שעיקרה מי מסכן יותר. חיילים, נופלים, חטופים, משפחות חטופים, מפונים מהדרום או מהצפון, בעלי עסקים, שכירים או תלמידים. התשובה הפשוטה היא שכולנו אומללים בדרכנו. כמעט שמונה חודשים לתהום שנפערה כאן בבוקר שמחת תורה ומנעד הסבל רק הולך ומתרחב. עכשיו, אחרי שנתתי לעצמי את הלגיטימציה להתלונן כאוות נפשי, אפשר להודות בפה מלא: תושבי ירושלים סובלים נוראות מההפגנות למען הפלת הממשלה, ונראה שלאיש לא אכפת.

מדורות על הכביש וצחנה איומה ליד הבית

למעשה, בתקופה הסוערת של החקיקה המשפטית, הלו"ז השבועי שלי נקבע לפי סדר יומה של הכנסת. בימי שני ורביעי לא היה סיכוי לצאת מהשכונה בקלות, ימי חמישי היו סבירים יותר, אבל ההפגנות בערב הרסו תוכניות לבילוי. במוצאי שבת האוטובוסים לא נכנסים לאזור, ובימי שלישי מקטע הרחוב מול ביתו של נתניהו חסום סתם כך בלי סיבה. גינת השעשועים מול רחוב עזה מספר 35 עמוסה במג"בניקים שקנו פחיות שתייה בפילבוקס וגדרות הברזל לאורך המדרכה חוסמות את הגישה לטמבוריה. היטב זכורה לי הפעם ההיא בה הזמנתי אורחים, ופתאום בשעות הצהריים רוטמן החליט משהו, הפגנה פרצה ואני נאלצתי לבטל כי השוטרים הבטיחו לי שלא יאפשרו לאף אחד לעבור. או הפעם ההיא, קצת אחרי ליל הבלהות של פיטורי גלנט, כשנתקעתי בתוך המון זועם עם זמבורות ומקלות של דגלי ישראל הוטחו בגבי, ואני נאלצתי להתחנן בבכי לקצין במחסום כדי שרק יתן לי לעבור ולחזור הביתה. יש גם צעקות בלתי פוסקות, ומדורות ספונטניות על הכביש, והריח, מה נעשה עם הריח של הבואש מה.

חלק מהמפגינים מאשימים את הקורבן

וכי מה אשמתם של המפגינים הקוראים להפלת הממשלה שנתניהו בחר לגור בביתו הפרטי ברחוב עזה בירושלים? בהחלט לא אשמתם, אבל אסור להטיל את האחריות על תושבי השכונה התמימים. ברגע של ייאוש ובנימוס מופתי שאלתי את אחד המפגינים שלבש חולצת "אחים לנשק" אם לא אכפת לו שהשכנים סובלים. זה היה באיזה בוקר סיוטי ואני שוב התחלתי את יומי בניסיון להבין מה פתוח ואיך עוברים ואיך נמנעים מלדרוך על צואת הסוסים, והמפגין עמד עם דגל ומגפון ולהט של צדק. מה אתם יודעים, מתברר שהדרך להחלפת השלטון לא עוברת בקלפי ורצופת הפרת זכויות שיטתית.

"לא אכפת לך"? שאלתי אותו, "זה ראש הממשלה שלך", הוא ענה, "תבואי אליו בטענות". קלאסיקה משובחת של האשמת הקורבן. כל זה בלי להזכיר אפילו את החסימות האיומות של נתיבי איילון בקיץ שעבר, ואיך זה הגיוני שכל כך הרבה אנשים משלמים בזמנם ובכספם בעודם עומדים וממתינים עד שאחרוני הקפלניסטים יסיימו לכלות את זעמם בכבישים ובמדרכות. למה אי אפשר לקיים הפגנה זועמת בקריית הממשלה למשל הריקה מדירות מגורים? או בפארקים הפתוחים? למה תמיד חייבים לגרום למישהו לסבול? גם המשטרה לא טלית שכולה תכלת כמובן, אבל נדמה לי שאחרי שמפגינים פרצו גדרות והסתערו לכיוון בית ראש הממשלה אי אפשר לבוא אליהם בטענות.

זהירות מהמדרון החלקלק שיאפשר פגיעה חמורה עוד יותר

אמת יש בטענה שחופש המחאה שמור לאותו פלח מסוים באוכלוסיה העומד בוקר וערב, בקור ובשרב, בצומת של עזה פינת מטודלה עם שלטים וקללות גסות המופנות כלפי שרה ויאיר. נכון, מותר להם לצעוק את כאבם ותסכולם מממשלת ישראל ה-36, הממשלה שאחראית על האסון הכי גדול שאי פעם ידענו פה. במובן מסוים הם גם צודקים, אבל אוי ואבוי לנו אם בשם אותו כאב נתרגל לפגיעה הבלתי נגמרת בחופש התנועה של כל כך הרבה אזרחים. החירות המסוכנת הזאת, שבשמה מותר למנוע מאנשים לצאת מהבית או להינות משעות מנוחה שקטות בערב, עלולה ליצור כאן מדרון חלקלק, שיאפשר לכל אדם עצבני עם דגל ומגפון לחסום את מי שהוא רוצה, רק כי הוא יכול. כך למשל, פעילי צו 9 (ראיתם את הסימטריה?) הרשו לעצמם לאחרונה להשתולל בכבישים, לתקוף נהגים ולהשחית מזון וציוד. כן כן, הערך שבשמו הם עושים זאת קרוב יותר אלי, אין ספק, ועדיין זה לא תקין. מהסרט הזה אני מקווה שנצא ממש בקרוב.