כבר שבועות שהראש שלי עמוק בזיכרון ובתקומה.
ויש המון רעש רקע מסביב. לא רעש רקע במובן המזלזל אלא במובן הכי אמיתי. רקע קרוב של מלחמה. של נופלים, של פצועים, של חטופים. של עסקאות כן או לא של מחלוקות איומות שנדמות שקורעות אותנו אבל למען האמת הן קורעות את הקצוות. לא שלא חשוב לשמור על הקצוות שלמים, אבל חשוב יותר להסתכל פנימה.
ובבפנים שלנו קורה דבר עצום. שאם לא נשכיל להתבונן עליו בתשומת לב, הרי שנהיה עיוורים למנוע החשוב ביותר, זה שהחזיק אותנו עד עכשיו וזה שימשיך להחזיק אותנו הלאה.
שנים ישבנו ביום הזיכרון וביום העצמאות ופיזמנו מילים שהיו רחוקות כמו שהיו מלאות עיזוז וגבורה. דיברנו על המחתרות, על דור תש"ח, על החובש שנתן את חייו תמורת חיי הפצוע.
ואז התחלנו לדבר במילים אחרות. התחלנו להתרחק ולדרוש יונה עם עלה של זית ודרשנו לקיים הבטחות. דור שגדל כאן כמובן מאליו ומסתכל בעיניים אחרות על הארץ המובטחת. זה לא מצביע (דווקא) על פינוק אלא על מצע רך ובטוח יותר שעליו יכולות לצמוח דרישות שלא נחצבו באבן.
ההתגייסות ביום אחד, הנכונות של אלפי אזרחים ומאות אלפי חיילים לצאת ברגע להצלת אחיהם ואחיותיהם הפתיעו אתכם?
דווקא בתוך רעשי הרקע הקשים טרם המלחמה, היה אפשר לזהות גם את הרוח שעדיין מפעמת בעם. התקווה 6 שרו כבר ב-2021: "אל תכבו לנו את האש, פה הכי קרבי שיש, נותנים ת׳לב, נותנים את הנשמה" ואולי זה היה כדי לעודד גיוס קרבי שנחלש ואולי לייצר מציאות ולא לשקף אותה, אבל זו הרוח. ואז הגיע ה-07.10. ואי אפשר לעצום עיניים. הרוח שפעמה כאן בלב תש"ח חזרה בכאב ובאהבה עצומה בתשפ"ד.
"איך כל המדינה במדים" שרים בשיר המופתי 'חרבו דרבו'. "חצי דקה וכל המדינה במדים, במילואים, בסדיר, כולם... לילד בעוטף עזה, גליל עליון ומרכז גם, כולם מוכנים לקאטלה".
"עם ישראל חי" שרו כולם בשטחי הכינוס. "עוד נמשיך להניף את הדגל" בשיר 'אנחנו זה גורל' או: "אחים לא מחכים לצו עולים על המדים. אריות ולביאות נכנסים על נמרים" בשיר שהפזמון שלו גורם לבכות:
"גם כשהלב נשבר
תדע תמיד יבוא מחר
והתקווה מין העפר
היא תצמח היא תבוא זה עלינו
מעכשיו אני נשבע
נלחם בשביל הדור הבא
גם אם הדרך ארוכה
לא נשכח לא נסלח זה עלינו"
וכמובן השיר הנפלא שנולד ממילותיו של אסף פרי: "אנחנו עם של גיבורי על".
אז רגע לפני הרכבת הבלתי אפשרית שהשנה מרגישה כמעט כהתרסקות לפני עליה בלתי אפשרית, אני רק רוצה להזכיר: הרוח שלנו, הנשיאה המשותפת, הסולידריות, האכפתיות, הדאגה ההדדית, הקרבת החיים למען מי שלא הכרנו, היא היא הנכס האסטרטגי העצום ביותר שיש לנו. היא הדבר שלא הצליחו ולא יצליחו לקחת לעולם. אנחנו עם של גיבורי על.