בשבועות האחרונים הציבור בישראל מתוודע, אם באמצעות התקשורת ואם באופן אישי, ליותר מידי מקרים בהם אנשים נוטלים לעצמם את החירות לבצע מעשים שתכליתם פגיעה בחיילי צה"ל ובייחוד בחיילים דתיים מתוך מחשבה כי כך הם מביעים את מחאתם על העוולות הציבוריות שקשורות ביישום תוכנית הגירוש. שני מקרים שכאלה התרחשו ביישוב בו אני מתגורר. באחד מהם הוצפו תיבות הדואר במכתב שטנה כנגד קצין, בן היישוב, שהיה חלק מאחד ממעגלי הגירוש. במקרה האחר נוקבו צמיגי רכבו של תושב היישוב, קצין בקבע שהיה שותף בתכנון הפינוי בצפון השומרון. בשבת האחרונה התפרסם ב"מקור ראשון" סיפורם של חיילים דתיים שגורשו בעיצומו של יום כיפור מהתפילה במערת המכפלה, זאת כיומיים לאחר שנודע על רגימתו באבנים של איש קבע אחר, דתי אף הוא, באחד מיישובי השומרון. באופן אישי התוודעתי לסיפורים נוספים על חרמות, איומים בנידוי וסירוב להעלות אנשים לתורה וכשליחי ציבור בקהילות במקומות שונים בארץ. כל זאת כחלק ממה שנראה כמסע צלב מטופש, בלתי-אחראי ובלתי מבוקר שסופו להחריב את הציבור הדתי-לאומי מבפנים.
גם אני, עד לפני כמה ימים, חשבתי שהדברים ברורים ולכאורה אין צורך להדגיש את שאת הנפש ואת חוסר ההסכמה מהנוקטים בדרכים שכאלו, עד שבשבת האחרונה נתקלתי בעלון בית הכנסת "עולם קטן" במודעה הבאה: "מי שזכה להיות על הגג בבית הכנסת של כפר-דרום מתבקש ליצור קשר עם... בטלפון...כדי לקבל חולצת מזכרת מיוחדת".
המודעה הנ"ל היא דוגמא מובהקת למחלה המלווה אותנו כציבור עוד מהימים שלפני ההתנתקות; המחלה שבה מדברים בשתי קולות ושכתוצאה ממנה לא ממש ברור כיצד אמורים לנהוג. שהרי איזה ערך יש להוקעה למעשים שלא יעשו אל מול מודעה שהופכת התנהגות מאותו הסוג ל"זכות" וגאוות יחידה? איזה יחס אמור לגבש בני הנוער כשמצד אחד אומרים להם כי "אין מתקנים עוול בעוול", ובאותו הזמן המדריך שלהם בסניף בני עקיבא המקומי מפמפם להם סיפורי גבורה ומורקי"ם מגג בית הכנסת בכפר דרום?
האם אי פעם ביררנו לעומק את מה שהתרחש בכפר דרום (לא ברמה של מה שהושלך והותז לעבר החיילים והשוטרים, אלא בדבר הלגיטימיות והאחריות שבאותה התנהגות) שאנו יכולים לדבר עם הנוער ועם עצמנו על הימנעות מאלימות? התשובה היא לא.
בכל מהלך ההתנתקות, על אף דרכו הנבזית של ראש הממשלה והתנהלותו השקרית, לא נשפכה טיפת דם אחת. בעיני העובדה הזאת היא סמל מקודש לאחריות שציבור מסוגל להפגין. אנו מתפארים בכך שהאחריות הזאת שנעדרת ממי שמנהיג היום את המדינה, היא נחלתו של הציבור אליו אנחנו משתייכים שרואה את עצמו ראוי להנהיג. למגינת הלב ישנם היום רבים שדווקא מיצרים על כך שלא נשפך דם וחושבים כי מדובר "בטעות הגדולה של ההתנתקות" ומה שבסופו של דבר מנע את חריטת ההתנתקות כ"טרואמה לאומית".
אני מתאר לעצמי שרבים מכם מצקצקים כעת בלשונם על "העיתונאי יפה הנפש" שרגיל לדרוש אחריות אישית מכולם אבל לא מראש הממשלה שהסיר מעצמו כל אחריות שהיא בהתנהגותו. אולי. אך למרות ה"נאיביות" אני עדיין חושב שאין בהתנהגותו חסרת האחריות של ראש הממשלה בכדי להתיר ולהצדיק הסרת כל אחריות מצידנו. גם אם נהג עוקף אותנו בפראות בכביש, אין הדבר אומר שנעקוף אותו כתגובה, שכן הסרת אחריות היא השלב הראשון בדרך אל האבדון.
לפני כמה שבועות ביכה אחד התושבים ביישוב בו אני גר מעל גבי העיתון המקומי בצער את העובדה שחזרנו כל-כך מהר לעניינינו ושכבר שכחנו את זעקת המגורשים. הוא צדק. כמה מהר שכחנו את העוול האמיתי ובמקום זה שקענו בפנקסאות של חשבונות סרק שהורסים אותנו מבפנים. במקום להציף את מערכות העיתונים ואמצעי התקשורת בנתונים על המצב המחפיר בניצן או על כך שאיש מהמגורשים לא קיבל עד היום אפילו מקדמה ראשונה על ביתו שנהרס ושממנו גורש, אנחנו עסוקים בקטנוניות שאיננה מפרידה בין גופו של עניין וגופו של אדם. בזמן שמגורשי גוש קטיף כובשים את חולות חלוצה ומחפשים את יעדים אידיאולוגים, אנחנו מתפלפלים במציאת אשמים שיורידו מעלינו את עול האחריות הציבורית. וכמו בהתנתקות, לא ירחק היום והנקמות הקטנוניות הללו יוכיחו לכולנו שוב עד כמה גדול הפער בין מי שחושב שהוא נאבק ובין האידיאליסטים האמיתיים שההתקוטטות המתוארת נערכת על גבם ועל חשבונם.