הם ילדים טובים, תאמין לי, אני מכיר אותם. הם לא שותים, לא מעשנים, ואלימות הם מכירים רק מהסרטים, שהם בקושי רואים. הם לא ישלפו סכין במריבה על ליבה של נערה בבילוי יום שישי, הם לא ישליכו אבנים על האוטובוס של קבוצת הכדורגל שהם לא אוהדים, וגם עכשיו, רובם יושבים במעצר, לא בגלל שהם הכניסו מכות לשוטרים.
בסך הכל, הם רצו לעצור לכמה דקות את הזרימה האדישה של החיים. כשמגיע שר החוץ של זימבבואה לביקור, שיירת המכוניות שלו חוסמת את ירושלים. כשמכבי תל אביב זוכה בעוד גביע, תל אביב פקוקה. אז גם כשעומדים לעקור חבל ארץ שלם, התנועה יכולה לעמוד כמה דקות.
אז נכון, במאבק הזה, ממש כמו בכביש, לא צריך להיות צודק אלא חכם, ולא בטוח שהחסימה הזאת שווה הרבה נקודות בדעת הקהל. נכון גם שעדיף למצוא פעולות מחאה יצירתיות יותר ומעצבנות פחות, אבל אנחנו הרי לא מנהלים כאן דיון רגוע על כוס קפה. אתה עצבני כי אתה רוצה להגיע הביתה, ואין לך כוח לשמוע את ההסברים הרציונאליים שלי. באותה מידה, גם הנערים האלה כבר איבדו את הסבלנות, ואין להם כוח לשמוע את דברי המוסר שלך ושלי. כשחוסמים אותך באמצע הדרך, אתה חושב מהבטן ולא מהראש. את הנערים היקרים האלה, חסמו בחודשים האחרונים מכל כך הרבה כיוונים שגם להם כבר אין ראש להקשיב, והם התחילו לדבר מהבטן.
אתה עצבני כי סתמו לך את הצומת. הם עצבניים כי סתמו להם את הפה.