יש מושג כזה בפסיכולוגיה, "היקשרות אמביוולנטית-חרדה". תינוק שחווה נטישה ומאז כל חייו הוא ובת הזוג ביחסי פסיב-אגרסיב. מתאהב בה באובססביות ואז בורח או זורק אותה מרוב פחד להינטש, ושוב מאוהב עד מעל לראש, ושוב בורח. ככה בול אנחנו. שרגע אחד שרנו על הים זה אלי ואנוהו, ורגע אחר התבכיינו, מי יתן מותנו בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר.
להתבכיין, בכלל, זאת תכונה של היקשרות אמביוולנטית, לאמור: אתה לא אוהב אותי מספיק. אנחנו בוכים לו מאז היותנו לעם, מאז הנטישה הראשונה. בין גלות לגלות הוא זורק לנו כמה מאות שנים בבית, וזאת תמיד התקופה שנראית בדיעבד כמו חלום. כשיורד עליך גשם ואתה רועד כמו טרמפיסט מזוקן עם גיטרה גדולה מדי, הבית נראה כמו משהו שלא באמת היה, ולא באמת יהיה.
מיום שהגלנו הקדוש ברוך הוא לבין האומות והחריב את ביתו ושרף את היכלו, הוא יוצא עם כל הבנות בשכונה רק כדי להוציא לנו ת'עיניים. אמת שהוא זורק מדי פעם מבטים. דופק חיוכים מרומזים שאנחנו מתלבטים איך לפרש. אנחנו מצידנו לא נשארים קלים להשגה. לא עונים לכל 'ערה'. לבית, בכל מקרה, עוד אסור להיכנס. פסיכולוגים היו אומרים מתוך שינה: לדבר, לדבר, לדבר - אבל זה ממש לא כזה פשוט.
----
בכניסה להר, השוטר זה מוטי. מוטי מזהיר, כמו שאנחנו יודעים מן הסתם, אסור להתפלל, אסור למלמל, להשתחוות, לכרוע, להרים עפר, ועוד רשימה. הוא לא מאיים, בדרך כלל. הוא בא בטוב. ספרדי כזה, משלנו יעני. חבר'ה, בלי בלגנים, בסדר? כשמוטי מכניס אותי לבידוק הוא מוודא עשר פעמים שאין עליי איזה סידור או ברכת המזון או פתק עם מספר טלפון.
נו, זאת טכניקה ידועה: אם לא מצליחים לדבר, אפשר להשאיר פתק. יהיו שיגידו שזאת תקשורת מפוחדת והססנית, ויהיו שיענו להם - אתם צודקים, אבל זה מה שיש. הרי זה מה שקורה בכותל. גם חבר שלי השאיר פעם למישהי באוטובוס. רשם מספר טלפון ומתחת "הייתי אמיץ, עכשיו תורך".
אני לא כל כך אמיץ, לפחות לא היום. 'אין עליי כלום, מוטי', אני מסביר בטון שאני שומר בדרך כלל לסבתא כשהיא שואלת על הלימודים. 'אני נראה לך כמו מישהו שבא לשחק משחקים?..' 'לא'. הוא עונה. 'אתה רואים עליך שאתה בסדר. לא כמו כל האלה'. קח, פתאום אני נזכר. יש לי תיקון הכללי בארנק. 'תחזור בסוף לקחת אותו', כך מוטי. אז מייבשים אותנו קצת בתור, אבל בסוף מותר לנו להיכנס הביתה. רק אומרים לנו בעדינות, סתמו ת'פה.
---
בשביל מה באנו אם לא כדי לשחק משחקים? מיד בכניסה אני נעמד, עוצם עיניים ומדבר איתו בלב. השוטר השמן נועץ מבט כמה שניות ואז נובח שאסור להתפלל. אני מסיים לאט, ומחזיר לו נביחה. התפללתי? לעמוד מותר?
ממשיכים בסיבוב, שישה יהודים אנחנו בתפקיד מבעירי המזרח התיכון. גשם טורדני יורד כל הזמן ולא מציעים לנו כיבוד. פישר ואני מדברים בפסוקים. ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. אחד השוטרים קולט וקופץ לנבוח עלינו. פישר ילד טוב, אבל אני מתחצף אליו והוא סותם. לפחות שגם הוא. לא שלא היו לחישות, רמיזות, הינהונים - אבל איכשהו תמיד, לדבר לא ממש מצליחים.
מיום שהגלנו הקדוש ברוך לבין האומות והחריב את ביתינו ושרף את היכלנו, אין אנו יכולים לילך בקומה זקופה ולומר לכל העמים: אבא שלנו. מיום שהוא התחיל לשחק איתנו משחקים, נראה שהוא בכלל, לא כל כך בא לו שנאמר את השם שלו. מיום שבני ישמעאל משחקים על הבית שלו משחקים, צועקים הם את שמו ללא הרף. אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר. מספרים שפרופסור יואל אליצור היה עונה כנגדם השם הוא האלוהים, השם הוא האלוהים, ונלקח אותו היום וגורש מן הבית בחרון אף. קשה כשאול קנאה, ועלבון גדול כאותו היום לא ראו אבני שער הרחמים מאז ראו את פני משה דיין שאמר, מה אני צריך את הותיקן הזה, ופקד להסיר את הדגל מעל בית אידם. יום אחד, כך לוחשים בסימטאות עיר-דוד, יתפרץ מישהו כלפי שמיא: קיבינימט, "אללה". מה לא תעשה רק כדי להוציא לנו ת'עיניים. חלאס כבר. בוא תן לנו להיכנס, בחייאת דינכ. בשלב הזה השוטרים כבר יתפסו בו בארבעת הגפיים וייגררו אותו החוצה, אבל הוא יהיה היסטרי וימשיך לצעוק, מה הבעיה שלך רק לתת לנו לדבר. רק תקשיב, למען השם. ואז גם נשמח שתגיד כל מה שיש לך לומר, תגיד ככה בפנים, פנים בפנים! אם אנחנו צריכים כבר לנהל פה זוגיות - אז בוא.
---
כשנכנסנו להר, ביקשו לילך עימנו דוד וביתו בת השלוש-עשרה לערך. ניכר היה שלא טבלו, ואף נעלי עור לרגליהם. באו מחדרה, לקח את הילדה לטיול בירושלים ואמר, ילדה בתיכון חילוני, אימתי תהיה בהר. לאשה לא סיפר, לילדה יש מטרייה ורודה. בכניסה שאל אותנו מוטי, איך אנו מכניסים עימנו יהודים שלא טבלו אל הקודש, הלוא עוון גדול הוא. פטרנו את מוטי בדברים של מה בכך. אחר כך שאל אותי דוד מה העניין, סיפרתי לו המעשה שהיה בנעמי שמר ועמוס עוז.
כשכתבה נעמי כיכר השוק ריקה, נזדעק כנגדה עמוס עוז, וכי ריקה היא? והלוא רבבות רבות של בני אדם יש בה, הגם שלא בני עמך הם. משלה לו נעמי משל למה הדבר דומה. לחייל בשדה הקרב שהיה מתבונן בתמונתה של אשתו מרוב געגועים, חושב לעצמו כמה מסכנה, הבודדה, וענה לו חברו, אל תדאג לה - היא לא בודדה. נצטחק דוד וענה, משל יפה הוא זה. והיה מהלך ומחייך. אמרתי לו - בין טמאים ובין טהורים, ראויים אנו שנבוא אל ביתו ונדפוק על הדלת עד שיפתח. הלוא ככה אומרים? בסוף סטוקרים מצליחים. במיוחד כשאין להם מה להפסיד.
משהיינו מהלכים בפאה המזרחית על יד שער הרחמים, הזכיר דוד לביתו על צחוקו של רבי עקיבא שסיפר לה. אותה שעה הייתי גם אני מצחק בליבי, הנה נבואתו של זכריה מתקיימת. אללה יוסטור שרחובות ביתו מלאים ילדים משחקים.
(שכחתי את התיקון הכללי אצל מוטי.)
---
"כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מ'צא'.
ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם: 'אל תעלו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל 'חוץ מצא'.
ועיין בזוהר, המליץ כל ענין מרגלים על התורה: "והיה העונש שלא ישיגוה, ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השם יתברך. כמו שאמרו: 'חוצפתא - מלכות בלי כתר". פירוש כידוע מלכות הוא כנסת ישראל, וכתר הוא שורש רצון השם יתברך. ורוצה לומר ממשלה מעצמו, בלי רצון הרוצים.
והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה. כמו שאמרו ז"ל: 'בעקבתא דמשיחא - חוצפא יסגא', שאז הוא העת לזה. [ולעתיד נקבה תסובב גבר ואין כאן מקומו.]
ולכך אמר להם משה "והיא לא תצלח". נראה שעצה הוא, אלא שלא תצלח. ודייק: 'והיא', שבכל מקום דרבותינו ז"ל, 'היא' - ולא אחרת. שיש זמן אחר שמצליח. והוא זמנינו זה, שהוא עקבי משיחא.
(צדקת הצדיק מו)
העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו.