יום העצמאות התשס"ה מאחורינו. יום ירושלים התשס"ה לפנינו. מדינת ישראל כבר בת 57, ירושלים המאוחדת כבר בת 38. שנים ארוכות כבר חלפו מאז מלחמת ששת הימים. מאז חזרה ירושלים להיות "העיר שחוברה לה יחדיו". מאז חזרנו לחברון, לגוש עציון, לבית אל ולשילה – ולגוש קטיף.
38 שנה חלפו – והשמחה לא שלמה, כי הנה כל ההישגים שלנו נמצאים בסכנה. והנה רפיון אוחז בעם, ואחיזתו בארץ ישראל הולכת ונחלשת, והנה גוש קטיף וצפון השומרון נמצאים בסכנת פינוי חלילה, והשלב הבא של הנסיגה כבר נמצא בתכנון, ואפילו מעמדה של ירושלים כבר לא כל כך איתן כמו פעם.
ואנחנו ממשיכים, וחייבים להמשיך, לשמוח ולהודות לה', וממשיכים לקוות ולצפות לגאולה, וממשיכים לומר הלל – אבל בתוך ליבנו, הולכת וצומחת לה האכזבה ממה שקורה כאן, במדינה שלנו, המדינה שכל כך קיווינו שתהיה "ראשית צמיחת גאולתנו".
38 שנים חלפו מאז שחרור ירושלים. 57 שנים חלפו מאז הכרזת העצמאות. והנה, מצבה של "ראשית צמיחת גאולתנו" הולך ומתדרדר. המדינה נמצאת בשפל המדרגה, בשלבי התפוררות וריקבון מתקדמים, ושום גבעול לא צומח, ושום ניצן לא מלבלב. למה? מה יהיה?
כמה זמן עוד צריך עד שיצמח כאן כבר משהו? למה הגאולה "תקועה" כבר כל כך הרבה שנים?
הגאולה "תקועה" כי אנחנו נרדמנו באמצע. והגאולה בע"ה תגיע כאשר נתעורר. ואם אנחנו רוצים שבאמת מדינת ישראל תהיה מבחינה הסטורית "ראשית צמיחת גאולתינו" ולא עוד "פטה מורגנה", אז הגיע הזמן שנתעורר כבר ונתחיל לעבוד. מדינת ישראל נמצאת בקאנטים כי אנחנו נרדמנו בשמירה.
שוב ושוב אנחנו מדקלמים סיסמאות יפות. שוב ושוב אנחנו מדקלמים קטעי משפטים של הרב קוק זצ"ל בלי להבין כלום ממה שהרב באמת אומר. שוב ושוב אנחנו בונים תילי תילים של תיאוריות – בלי לממש שום דבר מהתיאוריות הללו.
אנחנו מדברים על נשמת האומה – ונותנים לנשמת האומה לגסוס ח"ו לידנו.
אנחנו מדברים על תנועה אדירה של תשובה, שצפויה להגיע – אבל לא עושים מספיק כדי להביא את התנועה הזו לפה.
טוב, זה לא מדויק, אנחנו כן עושים משהו. יש כמה אגודות שעוסקות בקירוב רחוקים. יש כמה דוכנים של תפילין בכמה מקומות, יש את מכון מאיר ואת מעיני הישועה, יש את צוהר ואת ראש יהודי, ובל נשכח את הגרעינים התורניים של מורשת. וודאי יש עוד כמה ארגונים שאני לא מכירה. יש כמה גרעינים וכמה פעילים וכמה רבנים שמדברים עם חילונים מדי פעם.
יש – אבל עדין מעט מדי. יש – אבל לא מספיק בכדי לחולל מהפכה של ממש.
אנחנו שכחנו את המלחמה האמיתית. אנחנו שכחנו את הקרב האמיתי. אנחנו נרדמנו בשמירה.
שכחנו את התפקיד שלנו, התפקיד שלנו כתלמידיו של הראי"ה קוק זצ"ל. התפקיד שלנו להצית את האש, להאיר את נשמת האומה, להתחיל את התנועה האדירה הזו, תנועת התשובה, שהרב מדבר עליה שוב ושוב – ואנחנו שכחנו.
ובמקום זה אנחנו עסוקים בוויכוחים עם עצמנו. מה לעשות עכשיו, כשלב האומה לא מקבל מספיק חמצן, כשנשמת האומה כל כך נחלשת, כשגוף האומה גוסס מול עינינו. מה לעשות? האם לשתף פעולה עם תהליך העקירה, או להתנגד לו? האם להתגייס למילואים או לא?
עם ישראל גוסס לידינו, ובמקום לרוץ לטיפול נמרץ, אנחנו מתווכחים על טקס הקבורה.
מה קרה לנו? למה אנחנו לא רצים לעשות משהו? למה אנחנו לא מתגייסים, כולנו יחד, ל"צבאות ה'" עליהם דיבר הרבי מליובביטש זצ"ל!!! למה אף אחד לא מתגייס למילואים האלו, המילואים שאין מספיק כוחות??? המילואים שאנחנו הזנחנו!!!!
אז מתי נתעורר סוף סוף??? מתי נתחיל סוף סוף לדאוג גם לרוב החילוני הדומם? לכל אותם יהודים שרוצים ללמוד על יהדות, אבל מתביישים להיכנס לבית הכנסת? שרוצים להניח תפילין, אבל לא יודעים איך עושים זאת? כאן נמצאת המלחמה האמיתית. כאן נמצא לב המאבק. ואני קוראת בחדשות על ההפגנות, על חסימות הכבישים, ורוצה לצרוח: חבר'ה, כל הכבוד לכם על היוזמה, אבל אנא, אל תשכחו את הקרב האמיתי!!!! במקום להבעיר צמיגים, הבעירו לבבות!!!! במקום לחסום את עורקי התנועה, אנא פתחו את עורקי הנפש החסומים!!!! במקום לדבר עם אנשים על פוליטיקה, אנא דברו איתם על יהדות, אנא הניחו להם תפילין, אנא חלקו להם חוברות על שבת. אנא העירו אותם!!!!
ואנחנו מתנהגים להפך. במקום להבין ששורש ההתנתקות נובע מההתנתקות מהתורה, מעייפות הרוח – אנחנו מנסים בכוח להוכיח שיש עוד שותפים למאבק שלנו, שיש גם חילונים במאבק. וכך, כל חילוני שאיכשהו עוד נותרו בו קצת שורשים, מיד אנחנו קופצים עליו, מצטלמים איתו, מפרסמים אותו, "מבסוטים" מכך שהוא חילוני. ולשיא האבסורד נפל המאבק כאשר שיתפנו בו גם את נציגי התנועה הרפורמית.
בואו בואו רפורמים יקרים. בואו והביאו איתכם 50 אחוזי התבוללות. למה לא. בואו בואו. העיקר שנראה שיש גם לא-דתיים במאבק הקדוש שלנו. מה זה משנה שבעקבותיכם יאבד חס ושלום הרוב היהודי כאן, והמדינה הזו כבר תפסיק ח"ו להיות מדינה יהודית. כן יהודית, לא יהודית, למי זה חשוב בכלל. העיקר שיהיה לה גם את גוש קטיף.
לאן נפלנו???? לאן עוד נגיע????
למה אנחנו חייבים להראות ש"יש גם חילונים במאבק"? הרי כל אדם שהוא חילוני הוא תעודת עניות בשבילנו!!!! הוא אדם שנכשלנו ולא הצלחנו להראות לו את אור האמת!!! ואנחנו "משוויצים" בו??? ואנחנו נותנים לו להבין שזה "אחלה" שהוא חילוני, העיקר שהוא איתנו????
הרי שכחנו את המאבק האמיתי!!! הרי שכחנו את התפקיד שלנו פה!!!
אני צורחת, והצרחה שלי נבלעת בחלל האוויר. כל אחד עסוק בשלו. כל אחד עסוק בדיבורים, בסיסמאות. מרוב דיבורים על ארץ ישראל שכחנו את עם ישראל. מרוב דיבורים על מדינת ישראל שכחנו שהיא רק ראשית הצמיחה של גאולתנו. והמשך הצמיחה תלוי גם בנו. תלוי במעשים שלנו. תלוי בשאלה האם נצליח להתעורר. האם נצליח לעשות את התפקיד שלנו פה.
האם נצליח להציע כל בוקר לחברים שלנו בעבודה להניח תפילין?
האם נצליח לומר דבר תורה קצר בכל דיון עסקי?
האם נצליח לחלק חוברות על שמירת שבת בכל מקום ציבורי שאנחנו הולכים בו?
האם נצליח להפיץ, באהבה ובאמונה, את היהדות, במקומות בהם היא כה חסרה? במקומות בהם אנחנו כל כך חסרים?
האם נצליח להפסיק לפזר סיסמאות, ולהתחיל לפזר מעשים?
* כי אם אנחנו מעדיפים לנופף בקלישאות של "חיה ותן לחיות" וכל השטויות האלו שזמנן כבר עבר,
* ואם אנחנו מסכימים לראות את האחים שלנו טובעים בים של טעויות, בלי לעשות מספיק כדי להצילם,
* ואם אנחנו מעדיפים "להשוויץ" בחברינו החילונים, במקום לקרב אותם,
אז מה לנו כי נלין על כך שרוב העם לא מרגיש שותף במאבקים שלנו????
הוא לא מרגיש שותף במאבקים שלנו, בגלל שאנחנו זנחנו אותו.
הוא מתנתק מאיתנו, כי אנחנו התנתקנו ממנו.
הוא מוכן לוותר על גוש קטיף, כי אנחנו לא לימדנו אותו מה כתוב ברש"י של בראשית א' א'.
אנחנו שכחנו לכאוב באמת את מצבו העגום של עם ישראל. אנחנו נרדמנו בשמירה. ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים למה עם ישראל מפקיר אותנו בחזרה.
אז אולי באמת הגיע הזמן שנתעורר ונתחיל לעבוד. אולי עוד נצליח להציל את המצב. אולי עוד נצליח להתחבר מחדש לחזון הגאולה של הראי"ה קוק (חזון הגאולה עמ' קסט-קע):
"הקודש מוכרח לשוב על כנו בתנועה הלאומית והציונית שלנו, כי רק עמו מקור חיים,
ואז יחיה הוא בכחו גם את ערכי החול, אשר הוכנו ואשר עוד יוכנו להיות למסעדים,
וזאת תהיה לנו דרך התשובה אשר תרפאנו מכל מחלותינו
ותקרב את גאולתינו השלימה במהרה בימינו אמן."
בעזרת ה' נעשה ונצליח.