בדיוק השבוע לפני שנה, הגיעו עקורי גוש קטיף, ממש כמו הפליטים מהצפון, לבתי המלון ולאכסניות. עם תיק ובו בגדים למספר ימים, מבט כבוי בעיניים, ועור פנים צרוב מדמעות, הם ישבו בלובי אבלים ודואגים לעתידם. מצבם היה גרוע אפילו יותר ממצבם הנוכחי של נמלטי הצפון, שלרובם יש לאן לחזור כשתיגמר המלחמה. ובכל זאת, מפוני גוש קטיף לא זכו להתגייסות הלאומית שזוכים לה כעת תושבי הצפון. הם כן זכו לחיבוק מפנק מאוד מאחיהם למאבק, אבל זה היה חיבוק כתום ומגזרי, חיבוק שבטי, ולא מעבר לכך. וזה לא בגלל שלא ריחמו עליהם. למעט כמה ערלי לב שלא הסתפקו בפינוי וביקשו לראות גם דמעות של מובסים, מרבית אזרחי ישראל השתתפו בצערם של המפונים. הם ריחמו עליהם, אבל לא הרבה יותר מכך, כי כאבם היה כאב של שבט ולא של עם.
זה לא חידוש שהחברה הישראלית הולכת ונעשית שבטית מיום ליום. כל שבט מפתח שפה משלו, שכונות משלו, וכלי תקשורת שבטיים. ההשלכה הישירה של ההשתבטות הזאת היא שצרותיו של שבט אחד כבר לא מטרידים את בני השבטים האחרים. כאבם המתמשך של עקורי גוש קטיף מטריד רק את בני השבט הכתום. צרותיהם של שבט עיירות הפיתוח לא מצליחות לטפס לקומות העליונות של גורדי השחקים בגוש דן. בעיות שבטי העולים – הרוסי והאתיופי, לא מעניינות את בני השבטים הותיקים. במבנה שבטי שכזה, רק דבר אחד מסוגל לאחד את החברה- אויב משותף. כואב להודות בכך, אבל רק נסראללה מסוגל להוציא מישראל 2006 טיפה של סולידאריות. בניגוד למאבק סביב ההתנתקות ולמאבקים החברתיים של שכבות המצוקה, נסראללה הוא אויב של כולנו. אצלו אין כתומים וכחולים, אין חילוניים ודתיים ואין עיירות פיתוח וצפונבונים. יש רק יהודים שצריך להשמיד, עם כמה שיותר קילוגרמים של חומר נפץ.
בינתיים מי שניסה להחזיר אותנו, באמצע המלחמה, למבנה השבטי והמפולג הוא לא אחר מראש הממשלה, שהחליט בעיצומם של קרבות, לקדם את תוכנית ההתכנסות שלו. ויש עוד כמה, מעטים אמנם אבל מדאיגים, שעוסקים בחישובים אם דמם של מרבית ההרוגים הוא כחול או כתום. גם הם, כמו אולמרט, מתקשים כנראה להתעלות מעל השבטיות הצרה אפילו בשעה קשה.
שעת המבחן האמיתית לאחדות ולסולידאריות שגילינו בשבועות האחרונים, תהיה רק כשתיגמר המלחמה הזאת. אז נצטרך להוכיח שגם בלי החיזבאללה, אכפת לנו מתושבי הצפון והדרום, מעקורי גוש קטיף, ומאנשי השכבות החלשות. רק אז ניבחן אם גם ללא אויב משותף אנחנו מסוגלים לגלות התעניינות במה שקורה מחוץ לבועה השבטית שלנו.
המפתח לאחדות אמיתית ולסולידאריות יציבה הוא לא גורל ולא אויב חיצוני, אלא ייעוד משותף. אם ראש הממשלה ירוץ דקה אחרי המלחמה לבצע את תוכנית ההתכנסות המסוכנת שלו, הוא יפורר במהירות את מעט הסולידאריות שהושגה במלחמה הזאת. אני מקווה שתהיה לו תבונה להזיז הצידה, לפחות לזמן מה, תוכניות מדיניות שנויות במחלוקת לטובת סדר יום אזרחי מוסכם יותר. אם נרצה, יש לנו יכולת להתאחד סביב סוגיות חברתיות פנימיות ולגבש מכנה משותף שיחזק את החיבורים בינינו, בלי טובות מנסראללה.