השבוע נפל דבר בישראל. הבית היהודי, או הציבור הדתי-לאומי, עשה צעד משמעותי בדרך להנהגת העם.
לכאורה, מה שהיה כאן השבוע נראה עניין קטן וממש לא-חשוב. מיני-שערוריה, משהו קטן ולא חשוב שמעסיק עיתונאים משועממים או מחרחרי מריבות. אך למעשה, הציבור הדתי-לאומי ונציגיו בכנסת עברו השבוע את מבחן ההנהגה.
לא הנושא עצמו הוא החשוב
השאלה שהונחה השבוע על שלחן הדיונים של מדינת ישראל, היא לכאורה סקופ צדדי. זמר מסויים שר שיר שכמה פוליטיקאים שמאלנים החליטו להתלבש עליו כדי לגזור קופונים. נושא דיון ממש לא חשוב.
אבל מה שחשוב בדיון הציבורי הוא לא הנושא עצמו. מה שחשוב בדיוק הציבורי הוא מי קובע את גבולות הגזרה. מי קובע מה אסור ומה מותר בדיון הציבורי. השאלה הזאת חשובה פי כמה מהשאלה הנידונה גופה.
ועד היום (כפי שאני עצמי כתבתי כאן אתמול), הנושא הזה הילך אימים על הפוליטיקאים. בקרב מעצבי דעת הקהל במדינת ישראל, יש קבוצה די משמעותית שהצליחה להפחיד עד מוות את כל המערכת הפוליטית. פוליטיקאים חיים באימה ופחד שמא יאמרו עליהם שהם גזענים. השאיפה של כל מיני אנשים להוכיח שהם לא גזענים, כבר הפכה לאובססיה שאינה קשורה למציאות. לכן, כאשר מישהו מעז למתוח בקורת על ערבי (ובפרט אם חלילה הבקורת מוצדקת), נתקפים כל הפוליטיקאים באובססיה להתנער מאותו אדם.
עד היום, כאשר עלתה סוגיא כזאת לדיון, נתקפו כל הפוליטיקאים הימניים באימה ופחד משתקים. בהכנעה הם כפפו את קומתם בפני קובעי גבולות הגזרה, והכריזו קבל עם ועולם שהם נכנעים לפוליטקלי-קורקט.
מסתבר שגם רובי ריבלין הוא פוליטיקאי ימני מהסוג הישן. הוא אומר את דברו, תוך הדגשה שהוא מקבל בהכנעה את גבולות הגזרה שמכתיב השמאל.
אבל לעומת רובי ריבלין הפחדן, אתמול הפתיעו לטובה חברי הכנסת של הבית היהודי, שקמו ועמדו בצידו של הזמר.
העוז להנהיג
זה לא דבר מובן מאליו, עד לפני זמן לא רב, אף פוליטיקאי ימני לא היה מעז לעשות כך. זה היה ממתג אותו כגזעני. נבחרינו היקרים הסכימו להיאבק על עמדתם, אבל אך ורק בתוך גבולות הדיון הלגיטימיים שהוכתבו ע"י השמאל.
לא עוד. אתמול קמו כמה פוליטיקאים אמיצים שהעזו לקבוע בעצמם את גבולות הדיון.
כאמור, הדיון עצמו לא חשוב. חשובה העובדה שאתה לא פוחד, לא ירא, לא נכנע ולא מקבל בהכנעה את תכתיבי השמאל בקשר לגבולות הגזרה. במבחן הזה עמדו השבוע נבחרינו בכבוד, והוכיחו שהם ראויים להנהגה.