לינץ' אכזרי בוצע בצהר בשבוע האחרון, על רקע סירובה לשתף תנועות לא אורתודוקסיות באירוע תיקון ליל שבועות. ההתקפה הלא צפויה על צהר החייכנים והפלורליסטים צריכה לעורר להתבוננות בגורמים למחאה החריפה, ולחשיבה מחודשת על דרכם של צהר וגורמים אחרים בציונות הדתית השואפים ליצירת שיח משותף על הזהות היהודית.
המהומה חשפה את התהום הפעורה בין התפיסה החילונית לתפיסה הדתית. בתקופה זו, ב"ה, קשה לראות את הפער- הקשר הנפשי וההתעניינות של החילוניות ביהדות מתחזק. כך, נוח לשני הצדדים לשכוח הבדל מהותי: המחוייבות להלכה וההזדהות עם עולם הערכים שמאחוריה. לנוכח ההפתעה והאכזבה של התוקפים מהתנהלותה של צהר, עולה כי הם לא ראו בצהר ארגון אורתודוקסי שיתנגד באופן פעיל ללגיטימציה ליהדות לא הלכתית. "ולמה שיתנגדו?" הם אומרים לעצמם, "הרי הם מכילים אותנו החילונים, הם מציגים יהדות אחרת, פתוחה" . מכאן, שהציבור לא קלט את המסר של צהר: ששמירת תורה ומצוות והנאמנות להלכה לא סותרות שיח משותף. הציבור לא הבין זאת, ומכאן העוצמות שהניעו את המאבק בצהר.
אומנם לא היתה זו אכזבה רגילה, הרי ארגונים המסרבים לשתף תנועות רפורמיות יש לרוב, מדוע דווקא על צהר יצא הקצף? זאת הייתה אכזבה קשה של מי שאיבד שותף לדרך, לדרך של הקמת תנועה חברתית, תרבותית ודתית של יהדות ישראלית ליברלית שאיננה מחויבת להלכה ולערכיה.
כיום, הרבה יותר ישראלים שואפים לבטל את התוויות של "דתי" ו"חילוני" שיוצרות חיץ בינם לבין היהדות, שאליה הם מרגישים חיבור עמוק (שינוי שבוודאי יש לזקוף גם לזכות פועלם של צהר), ובכך ליצור יהדות ליברלית מזן חדש. מלבד "בתי המדרש החילוניים" המהווים את הגרעין המרכזי של תנועה זו, גם שאר הציבור (בהכללה גסה כמובן) שרוצה להשתתף בפרויקטים "ישראליים" של יהדות ועם זאת מחזיק בדעות ליברליות הנוגדות את ההלכה, מזדהה עם התנועה התרבותית הזאת. זהו איננו סוג חדש של חזרה בתשובה למחצה לשליש ולרביע, אלא תנועה יהודית-חילונית עצמאית שהולכת וגדלה, השואפת לעצב מחדש את היהדות כך שיוכלו להזדהות אתה.
אז מה קורה כאן? ארגון רבני צהר משתף פעולה עם גורמים לא דתיים שמעוניינים לשנות את הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, ובנוסף מעורר שיח על היהדות הכולל דעות לא אורתודוקסיות. באופן טבעי מייחסים את פועלם של צהר כחלק מכינון התנועה התרבותית שתוארה לעיל. צהר כנראה לא קולטים את זה, הם שקועים במאבק הישן שלהם מול הרבנות הראשית למען יצירת מערכת שירותי דת מזמינה שתשקף בצורה אמתית את היהדות. צהר מסונוורים מכך שהציבור מגיב למפעלם ומתחבר יותר ויותר אל היהדות, בלי להבין שחיבור זה עצמו מבקש עצמאות כתנועה תרבותית ודתית שאיננה שונה באופן מהותי מהקונסרבטיבים. ואז מתגלה שצהר מדירים את התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות מתיקון ליל שבועות, והציבור נדהם. ווהר בתורם נדהמים מעוצמת ההתקפה- פתאום הם האויבים. בועת אי ההבנה התפוצצה. וכפי שתומר פרסיקו, יוזם המחאה, כותב בפוסט שפתח את הכל: "מכאן צריך להיות ברור שהזמנת החילונים לאירוע אינה מפני שרבני צהר רואים בחילוניות אפשרות יהודית לגיטימית אלא רק מפני שהם רואים בהם תינוקות שנשבו, שלהבדיל מהרפורמים והקונסרבטיבים הם נטולי עמוד שדרה דתי אלטרנטיבי, הם מבחינה דתית "עגלה ריקה" ולכן אינם מאיימים על העמדה האורתודוקסית"
ניתן לראות את הזעקה להכרה תרבותית ודתית, ואת הזעם על כך שהיא לא ניתנת להם, שמתייחסים אליהם בזלזול ובהתנשאות. צהר, כמובן, לא מבינים על מה המהומה, ואיך מאשימים אותם במה שהם עצמם נלחמים בו. הרי הם באמת פתוחים להכיל דעות שונות בדיאלוג המשותף, כולל דעות קונסרבטיביות ופרשנויות שונות. הם לא מקבלים לדיאלוג רק את התנועה הקונסרבטיבית שמעמידה אלטרנטיבה יהודית עם אמירה ברורה, שרק רוצה להשמיע ולא מעוניינת במיוחד לשמוע. אך דעות קונסרבטיביות שמושמעות מצד אנשים חילונים תוך כדי הדיאלוג, אלו דעות של אנשים פרטיים שאפשר להכיל אותם מפני חשיבותו של הדיון לצורך עיצוב החברה הישראלית. אבל המוחים לא מקבלים את החילוק הזה בין תנועה לדעה, כי מבחינתם חילוק זה הוא גוף הבעיה- חוסר ההכרה בהם כתנועה.
לבד מזאת, הם כועסים ופוחדים מההדרה עצמה של הקונסרבטיבים והרפורמים, מחוסר הלגיטימציה שלה הם 'יזכו' ברגע שצהר יתפכחו ויבינו שגם להם יש אמירה דתית ברורה. הם ציפו מצהר שיהיו פלורליסטים עד הסוף, שיאפשרו שיח בין תנועות שונות כך שלא יהיה אכפת לתנועה אחת מקיום התנועה השניה. אבל לרבני צהר אכפת מההלכה, ולכן אכפת להם מתנועה שנוגדת את ההלכה במוצהר. לכן ההתקפה על צהר לא הייתה רק על חוסר הצדק שבהדרה על רקע דתי, בטח לא צרות עין בהצלחתה של צהר (כפי שצהר בתמימותם כינו זאת), אלא הרבה מעבר לכך- תקיפה מדויקת של תנועה תרבותית את ה"אויב" שלה שעוד לא זיהה את "טרפו".
בעקבות המאבק, ד"ר רות קלדרון כתבה שחובה על ה"יהדות המתחדשת" להתאחד כדי . גם פרסיקו כתב דברים דומים, "על הקבוצות הלא אורתודוקסיות להתאחד, "היה כאן גילוי יפהפה של ערבות הדדית. ההבנה שאם מדירים מישהו- מדירים את כולנו". יש כאן "אנחנו", תודעה של קולקטיב שעוד צריך להתפתח, לעמוד על שלו ולהגן על עצמו. מדהים לראות איך בעקבות הפרשה נכתבים מאמרים ופוסטים מפוכחים מהצד החילוני-ליברלי שמבהירים שהפלורליזם של צהר הוא חלקי ולא תבוא ממנו לגיטימציה, ומנגד, ההתייחסות הדתית לאירוע מתנהלת סביב היחס לקונסרבטיבים והרפורמים בלבד. התפישה הרומנטית של הציונות הדתית להתקרבות הליברלית למסורת לא מאפשרת לה לראות שהנושא הוא לא הרפורמה. הנושא הוא כלל הקבוצות שאינן מזדהות עם ה"פרשנות" האורתודוקסית ליהדות, אותו "אנחנו" אחד המאגד קבוצות שונות. הרפורמה וההתחדשות היהודית חד הם. אין זה ניתוח מפולפל- הם אומרים זאת במפורש. למה לא להאמין להם?
לתובנה זאת יש כמה השלכות מעשיות. הפעילות של צהר חשובה לשימור הזהות היהודית, אך היא נשארת בגדר תרופה זמנית כששורש הבעיה עדיין קיים- היחס השלילי להלכה המניע את הזרם החדש. כבר הבנה זו תוכל לאזן את הביקורת על הפוליטיקה החרדית, שלפעמים יוצאת מפרופורציה בגלל התחושה שהמאבק ברבנות הראשית הפך להצלת יהדות ארץ ישראל. מלבד זאת, צהר צריכים לשים לב שהמאבק שלהם ב"מונופול החרדי" על שירותי הדת של המדינה, מעצים את המאבק על ה"מונופול האורתודוקסי". האיום שהקבוצות הלא אורתודוקסיות זיהו מהפרשייה עם צהר השתייך אינסטינקטיבית לאיום הכללי שיוצא ממוסד הרבנות הראשית שמולה צהר עצמם נאבקים. בעניין זה, צהר והרבנות הראשית, עם כל המחלוקות ביניהם, שייכים לאותו מחנה. המאבק למען הפרטת שירותי הדת בישראל מעצים את כוחם של הקבוצות הלא אורתודוקסיות השונות. אומנם כוחה של הרפורמה בארץ קטן, והיכולת שלה להשתלט על "השוק" המופרט הוא אפסי, אבל יש כאן תנועה אחרת שצריך להביא בחשבון.
בנוסף, צהר ושאר הציונות הדתית חייבים להבין את השיח הישראלי הפלורליסטי שאותו הם מקדמים. לא חייבים לשלול את עצם קיום השיח לאור ההבנה שיש כאן תנועה תרבותית לא הלכתית. בניגוד לרפורמה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ובעיקר מה היא לא רוצה לשמוע מהעולם ההלכתי, החילוניות היהודית הישראלית משתוקקת לשיח- גם כדי לקבל הכרה ולהשמיע וגם כדי לשמוע. צריך לדעת שזהו לא שיח בין חילונים לדתיים שהעיקר בו זה לטשטש את ההבדל בין הצדדים כדי שכולם ירגישו בנוח. אדרבה, הדגשת המשותף בין ערכי היהדות והמודרנה תוך התחמקות מסוגיות ערכיות "נפיצות", מעודדת את המחשבה שאפשר ליצור יהדות ליברלית לא הלכתית. זהו שיח אידיאולוגי-דתי בין חילוניות-יהודית ודתיות-הלכתית, ולכן חשוב לחדד את ההבדל בין הצדדים. יש להנכיח בשיח את ההלכה ואת ערכיה, ולהדגיש שעם כל הרצון הכן לשמוע וללמוד, לא נתפשר עליה. אסור להסתיר אותה מהחשש הפטרנליסטי שהחילונים ייבהלו. הם כבר לא נבהלים ממצוות שנראות כלא ליברליות, הם יודעים היטב איך להיות שייכים אל היהדות ולדחות מעליהם מצוות והלכות ששייכות לדעתם לעולם העתיק.
ומה בדבר הטענה שכדאי לעודד את התנועה החילונית-היהודית, שהרי סוף סוף היא מגלה קשר עז ליהדות, ואולי זה תחילתו של תהליך הגאולה? על זה יש לומר שצריך לעשות את מה שנכון, לא את מה שמחשבנים כנכון. המציאות הזאת היא מציאות מבורכת, אך עם זאת מורכבת ומסובכת. אסור להיות באופוריה ולקדם בלי שימת לב תנועה הדומה לרפורמה. חשוב לשמור על קשר ועל שיח, אבל חשוב גם לבדוק כל פלטפורמה לשיח ולימוד אם מטרתה היא לא לערער על ה"פרשנות" האורתודוקסית, ולבחור היטב ובשכל בין הפלטפורמות השונות. כך נוכל להתחבר ולהשתתף עם ההתקרבות אל היהדות, ללמוד וללמד, בלי שנקדם בפועל את התנועה החדשה.