קניין מערת המכפלה בולט בהרחבה המיוחדת בה מובאת כל אמירה, כל השתחוייה, כל הצעה והסכמה. המפרשים עוסקים בשאלה זו, איש בדרכו, ואנו ננסה להאיר את הפרשה ומשמעותה במבט כולל.
על מערת המכפלה לא מסופר רק בפרשת "חיי שרה" שקראנו בשבת שעברה. כאן הוא רק תחילת הסיפור. הפרק המשלים מובא בסוף ספר בראשית, בסוף פרשת ויחי, ובו מצווה יעקב, אבינו האחרון, במלותיו האחרונות, להעלותו ממצרים ולהביאו למערת המכפלה. שם נמצא את ההסבר: "במערה אשר בשדה המכפלה, אשר על פני ממרא בארץ כנען, אשר קנה אברהם את השדה, מאת עפרון החתי לאחוזת קבר. שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה: מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת". בצוואתו ובתיאורו המפורט יעקב קושר ומחבר לעד את בניו למקום, ולאבות והאמהות הטמונים בו. הוא מעביר כאן לכל הדורות את משמעות המערה כמקום מכונן הזהות הלאומית – המשפחתית של עם ישראל.
מכאן ואילך, לעולם, כל בני העם היהודי, מוגדרים וקבועים בתודעתם ובסביבתם, כבני אברהם, יצחק ויעקב. זוהי הזהות המאחדת ומחברת אותנו ל"משפחה", יחידה אורגנית אחת. בתפילתנו אנו פונים לה' – "א-לוהינו וא-להי אבותינו"; מכוחה של ירושת אבות אנו יורשים את הארץ, "בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם, לאברהם ליצחק וליעקב, לתת להם ולזרעם אחריהם" (דברים א', ח); האבות הם מקור השייכות והזהות, הבסיס להמשך שליחותנו כעם שתפקידו להאיר את העולם, שיתברכו בו כל משפחות האדמה.
כך יובן מדוע מקום קבורתו של משה לא נודע, ואילו מקומה של מערת המכפלה מזוהה בתורה בדייקנות, מפורט וידוע; משה, שלא זכה אף להיכנס לארץ ישראל, הוא אדון הנביאים, מוסר התורה, "מכונן תרבות", וכל מהותו רוחנית; עם ישראל איננו "בני משה", אלא "בני אברהם יצחק ויעקב", אבותינו ואימותינו נמצאים במערת המכפלה, שם שרשי זהותנו, שם יסוד ברית האבות, שלא תמה ולא תסתיים לעולם, ומכוחה נמשיך, עד זוכר חסדי אבות יביא גואל לבני בניהם.