אחים יקרים,
שעה קשה עוברת עלינו, וזה כאין וכאפס לעומת מה שמצפה לנו. לא, אני לא מדבר על תכנית ההתנתקות עצמה (ואין בכוונתי לחשוף את דעתי עליה), כי אם על האווירה שהשתלטה על חלקים גדולים מהציבור הדתי, שאת תוצאותיה מי ישורנו.
אני מדבר על אותה אווירה מתלהמת, אווירה של חוסר סובלנות, שנובעת מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך. אמונה כ"כ עמוקה, שגורמת לאנשים לחשוב שלא ייתכן שתומכי ההתנתקות רוצים בטובתו של עם-ישראל, שלא ייתכן שתכנית ההתנתקות טובה לעם-ישראל. הרי אותה קבוצת אנשים שמתנגדת נחרצות למהלך, היא ורק היא יודעת מה טוב לעם ישראל, והיא ורק היא יודעת דעת עליון.
נכון, בתק' האחרונה (בניגוד לשנה וחצי האחרונות) אנחנו עדים ליותר ויותר רבנים חשובים שקוראים במפורש שלא לסרב פקודות ולא לנקוט באלימות. אולם ייתכן שזה מעט מדי ומאוחר מדי, ובכל מקרה – אותם רבנים לא נגעו בנק' שלדעתי היא הכואבת ביותר – האם באמת ישנו רק צד אחד שיודע מה טוב ומה נכון?. סירוב פקודה ואלימות הינם הסימפטום של בעיה עמוקה יותר – חוסר הכרה בלגיטימיות של מי שחושב אחרת ממני.
בעבר, לציונות הדתי היה משולש שווה צלעות, שהיה בנוי על שלשה קודקודים שווים בערכם: עם-ישראל, תורת-ישראל וארץ-ישראל. לצערי, היום נדמה כאילו הקודקוד העליון הינו א"י, ועם ישראל ותורת ישראל משועבדים לערך זה. לצורך זה מנסים להציג כאילו ישנה דעת תורה ברורה ומוסכמת על כל יהודי דתי, ולפיה ישנו איסור ברור ומפורש על נסיגה משטחי א"י. לצורך זה, מדברים בסיסמאות על כך שכולנו אחים, אך בד בבד טורחים להבהיר כי ישנו אח מסוים במשפחה שיודע יותר טוב מהאחים האחרים מה טוב ומה נכון. לכן, מותר לאותו אח לעבור על החוק ולצפצף על המדינה, כי הרי הוא עושה זאת בשביל אותם אחים טועים, שקצת התבלבלו ואיבדו את דרכם.
ברצוני להזכירכם, כפי שכתבו כבר טובים ורבים ממני, כי אין לנו דעה יחידה, ברורה ונחרצת בעניין נסיגה משטחי א"י. ישנם גדולי דור רבים (שלא לדבר על גדולי הדור בתק' מוקדמות יותר) שסברו שפיקוח נפש מתיר נסיגה משטחי א"י ( ואין בדעתי להיכנס ולהביא נימוקים נוספים). אבל הוויכוח הזה לא יבלבל את אותם "יודעי דעת עליון". מבחינתם, הפלורליזם ביהדות יכול להתקיים רק בוויכוחים טכניים, כמו אכילת קטניות בפסח או מאמיתי שואלים על הגשמים. כשזה מגיע לעניינים אידיאולוגיים ברומו של עולם – אין מקום לדעות אחרות.
חברים יקרים, אנה פנתה הסובלנות כלפי דעות שונות?. אין בכוונתי שקבלת הצד השני כלגיטימי פירושה הכרה בכך שהוא צודק. קבלת הצד השני כלגיטימי היא הכרה בכך שקיימות מגוון דעות, כאשר כל צד מאמין בצדקת דרכו, אולם אין אף צד שיש לו בעלות על הצדק והאמת האבסולוטיים. וכפי שהיטיב לבטא זאת וולטיר "אני שולל את מה שאתה אומר, אבל אגן עד מוות על זכותך לומר את הדבר".
גם לאנשי השמאל ישנה אידיאולוגיה בנושא, וגם אנשי השמאל רוצים את טובת עם-ישראל. ולמקרה שתהיתם – הם מרגישים מצוין, ולא עושים את מה שהם עושים בגלל חולשה, בלבול או עיוורון. הם עושים זאת לטובת העם, בדיוק כמוכם.
רוצים לנהל וויכוח על ההיגיון שבתכנית? בבקשה. רק אל תצאו מתוך נקודת הנחה שלא ייתכן שהצד השני צודק, אל תניחו שהדרך שלכם היא יחידה ואין בלתה.
אנחנו מתחילים עכשיו את חודש תמוז, שלשת השבועות כבר נראים בפתח, וגם תשעה באב כבר לא רחוק. בתשעה באב אנחנו צמים ומתאבלים, בין השאר, על חורבן בית שני. אותו חורבן שהביא עם-ישראל על עצמו. תשעה באב מהווה תזכורת כואבת למה שקרה כשבעם היה ריבוי של כתות קנאיות, כשכל כת האמינה שכל הצדק נמצא בצדה, ושללה כל דרך אחרת מכל וכל. חוסר הסובלנות הקיצוני הזה הביא לידי כך שהרומאים שצרו על י-ם כמעט לא היו צריכים להתאמץ בכדי לכבוש את העיר. היהודים עשו את כל העבודה, כאשר שלש הכתות ששלטו בעיר שרפו את מחסני המזון, אחת של השניה.
ברוך ה', מצבנו כיום אינו דומה למצב ששרר אז. אולם, יש עוד עבודה רבה לעשות לפני שניתן יהיה לומר שסכנת הפילוג חלפה.