הרבה מן הנושאים הדתיים בארצנו נראים מבחוץ כאלו הונהגה בהם "מדיניות העמעום", כאילו הם חומר גרעיני שבמידה ויתגלה יגרום להתפוצצות וזעם רבתי בשדרות הציבור כנגד העולם הדתי ההלכתי. מדוע לא יקומו נושאי ההלכה ויטילו את האמת על הבמה הציבורית, ויאמרו ברחל בתך הקטנה את הדברים דלהלן: היהדות על פי הלכה אינה אלא דת מעשית המכוננת את הלאום היהודי, הלאום כשלעצמו עומד על בלימה ללא הדת המכוננת אותו, ועל כן ההלכה אינה יכולה להכיר כניסה ללאום היהודי ללא קבלת עול מצוות בכל המשמעויות הכרוכות בכך. ההלכה לא יכולה לקבל אדם המעוניין להיות שייך לעם היהודי או למדינה היהודית ללא המרכיבים המכוננים את לאומיותו כפי שאמר רבי סעדיה גאון "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". כדאי שנכיר במציאות כפי שהיא ובעקרונות ההלכתיים שבהם נושאי ההלכה מחויבים. מול העקרונות דלעיל עומדת המדינה שיועדה לעם היהודי ואשר יסודותיה בתהליכי חילון הרי גורל, בהם העם היהודי פירק את זהותו מדתיותו והעמידה בעיקר על יסודות לאומיים. הציונות כתנועה לאומית ופרי יצירתה, המדינה היהודית, ניכסו את הדת רק כמקור תרבות ולא כמקור סמכות. מול ההלכה הרואה בדת מכוננת את הלאום עומדת הציונות החילונית הרואה בלאום מכונן את הדת כמרכיב בתרבות הלאומית.
התמיכה הגורפת של הגופים הליברלים בגיורים רפורמים מגלה את הצורך בשינוי מעמדו הדתי של האדם הרוצה להצטרף לחיק העם היהודי, עדיין הדת קשורה בטבורה אל הלאום, גם בעיני אלה שאינם מזהים את הדת היהודית עם ההלכה. עוד לא הועמדו להצעה קריטריונים סדורים וברורים חילוניים שאינם בעלי אופי דתי לאדם הרוצה להצטרף לעם היהודי, כאלטרנטיבה לאמות המידה הדתיות, גם אם הם על פי הרפורמה. הקושי בעמדת סרגל ללאומיות נובע מהעובדה כי לאומיות הינה זהות ראשונית כזהות האדם עם משפחתו שלא ניתן להכניסה לסד פורמאלי. זו הסיבה שאנו מכירים בעולם רק תהליכי המרת דת או תהליכי התאזרחות ולא תהליכי המרת לאום.
מחד נושאי ההלכה חייבים להיות נאמנים לעקרונותיה בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ומאידך למצוא פתרונות לסיטואציה של העם היהודי הקונקרטי לאחר תהליך חילונו. ההליכה על חבל דק בין העקרונות ההלכתיים ובמסגרתם למצוא פתרונות הנראים כמתעמרים לעקרונות עצמם מהווה משימה לא קלה. ההצהרות על התחייבות בשמירת המצוות של המתגיירים אשר פוטנציאל הכזב גלום בהם לא נעלם מעיני נושאי ההלכה. היכולת ליצור רגולציה נכונה בהלכה, בין רצוי למצוי על מנת שנוכל לקיים את העם היהודי בארצו ללא סכנה גדולה של התבוללות פנימית והפיכת הדתיות לכת בדלנית (ויש לי ההבנה גדולה למצדדים ב"יקוב הדין את ההר") אינה אופורטוניזם דתי, ויש מקום להעריכה. העיקרון "וחי בהם" (תורה הניתנת על מנת לחיות בדרכיה) שעמד לפני הלל הזקן ושיצרה מוסדות הלכתיים של "פרוזבול" כנגד שמיטת כספים, "היתר עסקה" המתיר את הנשך בבנקאות המודרנית, מכירת קרקעות לגוי בארץ ישראל בשנת השמיטה ומכירת חמץ הבא עלינו לטובה, ניצלו את הלקונות הלכתיות שנוצרו מלכתחילה למען שנוכל להשתמש בהן כדי לקיים את עקרון ו"חי בהם".