כמידי שנה, בימים אלו אנו עדים לפסטיבל של מפעלי הצדקה והחסד לקראת חג הפסח. שלל העמותות, הגמ"חים והארגונים קוראים לנו לפתוח את הלב ואת הארנק ולסייע למשפחות במצוקה לחגוג את החג היקר הזה. אין ספק שחסד וצדקה הנם מרכיבים חשובים בחג הפסח, כמו בשאר חגי ישראל. מייד בפתיחת ליל הסדר אנו עתידים להכריז: 'כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח', אבל מצד שני, פסח הוא גם חג החירות, החג שבו אנו אמורים להילחם בתופעות של עבדות וכאן אנחנו מחמיצים לגמרי את ההזדמנות.
כשמונה אחוזים מכלל המועסקים כיום במשק מועסקים דרך חברות כוח אדם, פי שלושה מהמקובל באירופה. במובנים רבים אלו העבדים המודרניים של ימינו. אין להם זכויות סוציאליות, לא ימי חופשה ולא ימי מחלה. הם אינם זכאים לתשלום מיוחד עבור שעות נוספות, הם חסרי כל יכולת הגנה ונטולי ביטחון תעסוקתי. עובדי הקבלן במפעלי ים המלח שסיפורם המזעזע הגיע לתקשורת בשנה האחרונה, לא רק משוללי זכויות הם גם מושפלים בעבודתם כעבדים. הם נוסעים בהסעות נפרדות, נכנסים למפעל דרך שער נפרד לאחר בדיקות ביטחוניות קפדניות, וכך הם מועסקים כעובדים 'זמניים' גם עשרים ושלושים שנה. בעוד העובדים הקבועים במפעל משתכרים מידי חודש כשניים עשר אלף שקלים נטו, לפני תוספות וגילומים, שכרם של עובדי הקבלן מגיע בשיאו ל-4200 שקלים בלבד, וכאמור ללא מונח כמו 'שעות נוספות'. עבדים, או יותר נכון שפחות ניתן למצוא גם בתחום הסחר בבני אדם, שבו נמצאת ישראל באותה קטגוריה לא מכובדת, יחד עם אוקראינה וסעודיה. בחמשת אלפים דולר בלבד אפשר לקנות היום אישה בישראל. מה זאת אם לא עבדות?. לצערנו, גם אלו שלא נסחרים בגופם, ולא משועבדים לחברות כוח אדם, חווים לא מעט חוויות של עבדות. בסוף השבוע שעבר, אמצע חודש אפריל, דווחנו שתשעת אלפים עובדי רשויות מקומיות ומועצות דתיות טרם קיבלו את שכר חודש מארס, כשבוע וחצי לפני החג. בחמישה עשר רשויות לא קיבלו העובדים גם את שכר חודש פברואר, ובמועצה הדתית בבת ים לא קיבלו העובדים שכר כבר במשך שבעה חודשים. עובד שלא מקבל את שכרו בזמן הוא גם סוג של עבד. הוא קם בכל בוקר לעבודתו כי הוא חושש לפיטוריו, אך בסוף היום הוא שב לביתו ולמשפחתו ללא תמורה, עייף ומושפל ממש כמו עבד.
עובדי חברות כוח אדם, עובדים ששכרם מולן, ועוד עבדים רבים בשוק בעבודה הישראלי נקלעים במהרה אל המקום המפוקפק המכונה 'מתחת לקו העוני'. על פי דו"ח העוני האחרון בשלושים ושמונה אחוזים מבין המשפחות העניות בישראל ישנו לפחות מפרנס אחד, נתון שמפריך את הטענה שהעניים הם אלו שלא עובדים. בשלב זה נכנסים לתמונה ארגוני החסד והצדקה, אבל עם כל רצונם הטוב, הענקת תמיכה כספית לעובדים מקופחי שכר, מעוכבי שכר, או משוללי זכויות, שוויה כתרומת דם לפצוע, מבלי לחבוש את פצעיו, ולעצור את איבוד דמו. אלפי ערכות מזון היו נחסכות אם היינו מצליחים במאבק החברתי ומונעים עוני והשפלה מעובדים בישראל. את חג הפסח צריך להפוך להזדמנות לשחרור העבדים של ימינו. הרבה יותר יעיל לשחרר עבדים משעבוד מעסיקיהם, מאשר לחלק להם 'קמחא דפסחא'.