בשעות הקרובות בוודאי נשמע קולות ממחנה הימין המבקשים מבנט "לקחת אחריות", ולהסתפק בתיק החינוך המהותי, על מנת שלא תקום ממשלת שמאל, "לא לחזור על הטעות של מפלגת תחייה", ומנטרות מעין אלה. הבעיה היא שבקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, דווקא ההסתפקות בתיק החינוך והתמיכה כביכול בממשלת ימין צרה תוביל למעשה לממשלת שמאל תוך זמן קצר.
אלה הם פני הדברים. כל הגורמים בממשלת 61 הזו, חוץ מהבית היהודי, מוכנים לכניסה של המחנה הציוני בכל רגע נתון. כחלון והחרדים מצהירים בריש גלי על הצורך בממשלה רחבה שכוללת את העבודה. במאמר שכתבתי לפני הבחירות, הסברתי מדוע נתניהו צריך את המחנה הציוני בממשלה כדי לקדם את מטרותיו. קמפיין הבחירות אמנם הקשה על שתי המפלגות לחבור יחד בלי להיחשב כמי שרימה את הבוחרים, אבל עכשיו, "בשעה הזו", לאור הקשיים לכאורה בהקמת ממשלה צרה, גם הליכוד כבר מדבר בריש גלי על הצורך בצירוף הרצוג במהלך החודשים הקרובים אחרי הקמת הממשלה.
אז אילו אופציות עומדות כרגע בפני בנט?
האפשרות הגרועה מבחינת בנט, תהיה להסתפק במה שהליכוד מציע, ולחכות כמה חודשים עד שהעבודה תיכנס, עם תיק החוץ ,כשותפה בכירה, ועם הבית היהודי שייאלץ לפרוש לאופוזיציה או להשתתף בקואליציה כגורם חסר חשיבות, בדיוק כפי שנתניהו רוצה.
שלושת האפשרויות הסבירות יותר מבחינתו כוללות כמהלך ראשון לקבל את תיק החוץ. אם הממשלה תהיה יציבה, מוטב. אם היא לא תהיה יציבה ותיפול בקרוב, זיכרון הבחירות האחרונות, הכשלון היחסי של הבית היהודי, היחס של נתניהו לבנט, איבוד המומנטום של נתניהו והפרישה האחרונה של ליברמן - כל אלו יניבו לבנט תוצאה טובה יותר באופן משמעותי בבחירות הבאות. אם לאחר שיקבל את תיק החוץ והממשלה תקום, יפנה נתניהו להרצוג והוא יסכים בכל זאת, בנט ימצא את הבית היהודי בהנהגתו באופן בלתי נמנע באפשרות הגרועה יותר מבחינתו, כגורם שולי בממשלה רחבה, אבל לפחות הוא יעשה זאת מעמדת כוח של שר החוץ.
האם ממשלת ליכוד-כחלון-הרצוג-חרדים היא משהו שניתן לעצור? לא בטוח. אבל על בנט לעשות מה שניתן כדי להתכונן.