כולם חפצים בתורת ארץ-ישראל, הן בדרך של "קוממיות" והן ב"מבט בהיר"; כולנו מתכוונים לשם שמים ומתוך דאגה לכלל ישראל . אך למעשה, בשם כלל ישראל אנו מתפלגים. בשם עקבתא דמשיחא, אנו מוכנים לקיים בעצמנו את הסימנים של התקופה, המופיעים בסוף מסכת סוטה, על-אודות החוצפה ההדדית ואי ציות כלפי גדולים ועוד. בשם הגאולה, אנו לפעמים דוחקים אותה בחוסר סבלנותנו, וגודל ציפייתנו כבר לראותה. כמו כן, כל
עולם החכמים והמנהיגים
מאז העליות הגדולות של החסידים ותלמידי הגר"א היו מתחים בין הזרמים השונים סביב ענייני הגאולה וחידושה בארץ-ישראל: חסידים ומתנגדים, קהילות אשכנזים וספרדים, ציונים ולא ציונים, חרדים ודתיים-לאומים, ועוד. לפעמים מתחים אלה הגיעו עד לפגיעה הדדית, כי זה גם היה לשם שמים, כגון פגיעה בכספי החלוקה או סיוע לדבר עבירה על-ידי שיתוף פעולה עם פורקי עול תורה ומצוות, דחיקת הקץ ועוד. מצב זה הביא להאטה מעשית בהשתרשותנו המעשית והרוחנית. אך במיוחד הביא הדבר לחילול ה' ולירידת קרנה של תורה, ביכולתה לשמש תורת חיים ומורה דרך, בהנהגה ציבורית בעת הגאולה.
גם בתקופתנו הקשה אנו מתפלגים. בתחילה משמיעים דעות שונות, באופן שדעה אחת "רק" פוסלת את האחרת, ובהמשך זה מביא גם לסימנים ראשונים של מחלוקת קשה, שסופה מי ישורנו. כדי למנוע מחלוקת, הבה ננסה למצוא את המשותף.
אמנם הראי''ה הסביר את החיוב שבריבוי הדעות ואת הריחוק שביניהם: "כל הניגודים הנמצאים בדעות... הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משתמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד יתפתח במילואו". אך הוא גם מסיים שם: "והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא" (חכמת הקודש אות טו). וכך הוא שואף שם להביא לשלום פנימי, לשלום הדעות ולאיחוד רוחני בין בעלי הגישות השונות.
אנו צריכים להמשיך בעקרונותינו שהורונו גדולי הדורות האחרונים, ממבשרי הציונות ועד למנהיגינו הרוחניים בדור זה, ולעמוד בקומה זקופה בכל ענייני צביונה של האומה וארצה. על-פי הוראתם, זהו חלק מ"מחיר" ההליכה המשותפת עם כל חלקי עם ישראל. ידועים מאבקיו העקביים של הראי"ה (עיין באגרות ובמאמרי הראי"ה) בענייני השבת וארץ-ישראל ורדיפת אחים (פרשת ארלוזורוב). לפעמים יש צורך גם להיאבק בכל הדרכים המוכרות בין אדם לחברו, ואפילו בכל מדינה מתוקנת: בסדרי שלטון, הסברה ואף מאבק של הפגנה ועצרות עם וכדו'. כשם שבענייני שבת, כשרות ומעמד המשפחה אנו נאבקים בדרכים אלה, אף בענייני ארץ-ישראל יש לנהוג כך. כשם שבעניינים הנ"ל יש שינויים לחיוב ולשלילה אך ב"ה גדול החיוב, נאמין שגם בענייני ארץ-ישראל יהיו שינויים לטובה.
גם דרך של מאבק נעשית מתוך הכרה שמדובר באחינו, יהיו הרחוקים ביותר. באחת ממחאותיו הקשות על חילול שבת, כותב הראי''ה (מאמרי הראי"ה, עמוד 452): "רגש האחווה שאנו מרגישים גם נגד אחינו אלה אשר כ"כ התרחקו מסבות שונות ונוראות מבית חיינו... אבל הוא נותן בנו גם כן תכונה של זהירות, כי סוף כל סוף לא על אויבים, כי אם על אחים אנו נלחמים".
מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, יהיו המנהיגים אשר יהיו. גם בהלכות חנוכה קובע הרמב"ם (פ''ג ה''א) שאומרים הלל על ש"חזרה מלכות ישראל יתר על מאתים שנה", אף שהמלכים שהיו ברוב התקופה לא הלכו ממש בדרך התורה (בלשון המעטה). בקום המדינה ואחר כך במשך תקופה ארוכה, היו הנהגות שלטון שנלחמו בחינוך הדתי, בשבת, בצביון המשפחה ובתחומים אחרים של תורה, אך תמיד ידענו לשמור על כללים המתאימים למאבק בין אחים.
תורת ארץ-ישראל המאחדת
דווקא מתוך מורכבות התקופה ושאלותיה, יש להתמודד בכלים של עולם החכמים, במלוא הדרו. כולנו התחנכנו על ברכי הפרק האחרון של "אורות התורה", שבו הרב ממריץ את תלמידי החכמים שבארץ-ישראל "להחזיר לנו את עטרת עוזה של תורה", לצאת מריבוי הענווה שלהם ולפעול מתוך "גבורה וקוממיות" מתוך תורת ארץ-ישראל, "שתחזור ותאיר את כל העולם כולו בכבודה". הלוואי ונהיה ראויים לכך.
ראשית, נדבר סביב "שולחן אחד". נכתוב מאמרים בחוברת אחת, נתכנס במשותף מתוך כבוד הדדי, גם אם ישנן דעות שונות. גם מפגשים תכופים בין מורי דרכינו הרוחניים השונים ומפגשים בין הישיבות שונות, יביאו להפריה הדדית בלימוד ובדרכי החשיבה.
שנית, קבלת כללי דיונים והשמעת דעות שונות. כלומר, קבלת מרות מורי הדרך של היהדות הדתית-הלאומית, בעניינים שיש בהם צד הלכתי, ובמיוחד בעניינים ציבוריים. קביעת כללי הכרעה בין גדולים, שייקבעו על ידם, בעיקר בהשלכות מעשיות (כולל קווים אדומים) בעתות משבר, במיוחד בענייני מדינה והלכה. הפסקת "סימון" ו"מידור" הדעות או המנהיגים השונים, כמי ש"יביאו לאסון" או ל"מלחמת אחים" ושאר מונחים מפלגים, המרחיקים הידברות הדדית.
למה לא נקיים את אמונתו של הראי''ה באדר היקר (עמ' יח'): "מה האויר המחכים של ארץ חמדתנו עושה, וכמה הוא פועל עלינו להשפיע שפע חיים ואורה על כל דרכנו... ע''י זה לא יהיו לנו למכשול כל אותם פרודי הדעות ושינויי הסגנונים".
חינוך בדרכי נועם
אנו עדים למבוכה של הנוער. זה לא מתחיל מהם. הנוער שלנו מביע שאיפות גדולות בתחומים החברתיים וענייני הארץ, ומבטא זאת במסירות נפש בחיי היום-יום שלו. אומנם גם הוא נבוך, בראותו את עולם החכמים וההורים מבטא עמדות שונות, שלפעמים אינם משמשים דוגמה חיובית, בדרך הופעתם. ריבוי מורי הדרך הוא תוצאה ברוכה של חינוך הדור הקודם, אך בכל ברכה צריך גם כלים הראויים להכיל אותה. אם נרבה במפגשים והחלפת דעות בין הישיבות והמסגרות השונות, נחנך את התלמידים לתורה שדרכיה דרכי נועם, כתלמידי חכמים בארץ-ישראל המשתמשים ב"מקל של נועם".
פגיעה בתורה בשם התורה
התנהגותנו תשפיע על מציאת מכנה משותף עם צבורים נוספים. שאיפתנו היא להביא סביב "שולחן אחד" עוד צבורים, שניתן למצוא אתם שפה משותפת בתחומים רבים. למרות הבדלים מהותיים בינינו ובין החרדים ובין הרבה מסורתיים, ניתן להגיע להסכמה על שבת, כשרות (ברמות שונות), ענייני המשפחה, הזהות היהודית ועוד. המריבות בין הכוחות השונים המתיימרים לייצג עולמה של תורה, לא מוסיפים עוד יהודים לעבודת ה'.
במבט לאחור, הרבה מהתדמית ההדדית והרבה שאלות שהיו נקודות מחלוקת בין המחנות השונים, התמתנו כתוצאה מהחיים המשותפים בארץ. ואולם המאורעות של השנים האחרונות, בהן נהג כל מחנה אחרת, בשם דרכה של תורה, הביאו לפגיעה בעולם התורה, בפגיעה בזהות היהודית של עמנו, לפגיעה קשה בארץ-ישראל ולהתעלמות מבעיות חברתיות נוספות.
מימי הספירה למתן תורה ולא לימי בין המצרים
יצאנו מתוך ימי הספירה, שהם ביסודם ימי עלייה רוחנית של עמנו. אך במשך הדורות והתמודדויות שונות, הפכו לימי מחלוקת פנימית של גדולי התלמידים, ולימי צרות שונות שאירעו לעמנו, בדורות השונים. בואו ונתקן את חסרונות דורות העבר, ונקבל את תורת ארץ-ישראל מתוך זקיפות קומה במימוש דרכנו הנצחית בחיי העם במדינה, ומבט בהיר של ראייה כוללת וחיובית.
בתקופתנו, דווקא בימי ספירה, זכינו לשני ימי גאולה: יום העצמאות ויום ירושלים. בל נחמיץ השעה, ובל נדרדר עצמנו למאפיינים של ימי בין המצרים, שגם הם היו קשורים למנהיגים שכשלו בענייני ארץ-ישראל. נתאחד כולנו ונאמר לפניו שירה, שלא כמו בדורו של חזקיהו, שהתקשה לשיר במצב החורבן ששרר אז בארץ, כדי שה' יזכנו גם בגאולה הרוחנית: "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".
מתוך החוברת קומי אורי