איני יודע מי צודק תומכי חוק הגיור או מתנגדיו. איני יודע מהי הדרך הנכונה לפתור את הבעיה אבל אין ספק שהאתגר הוא גדול. לעומת זאת האמירה כי יש לשמוח על ביטול חוק הגיור מציגה שתי מגמות שכדאי להתיחס אליהן.
האחת היא מגמת ההתבדלות והתנתקות מהציבור המסורתי. בעית התבוללות בארץ היא קשה מאוד. מאז שגלינו מארצנו לא עמד עם ישראל מול מצב שכ"כ הרבה אנשים רוצים להצטרף אליו. אמנם רובם של המעוניינים להתגייר, אולי, לא יקיימו מצוות לאחר גיורם, אבל הם יושבים בתוכנו.
מפתיע, אבל הבעיה היא לא אתם. הבעיה היא עם אותה קבוצה של כ- 45% באוכלוסיה הישראלית המגדירה את עצמה כמסורתית. קבוצה זאת עם עוד כ- 25% דתיים באוכלוסיה עוזרת לשמור על צביון יהודי בארץ. אוכלוסיה זו, המסורתית, היא זו שתאלץ להתמודד עם ביטול חוק הגיור.
מבחינת הנערים והנערות המשתייכים לאוכלוסיה הזאת חברם או חברתם שלמדו אתם בבית הספר, חגגו בפורים כמותם, בפסח אכלו מצה, בחנוכה אולי הדליקו נרות וביום כיפור רכבו אתם על אופניים, הם "יהודים פועל" גם אם לא להלכה. והנה לאחר השירות הצבאי כאשר הם רוצים להנשא איתם מודיעים להם שהם אינם יהודים.
האם אנחנו מאמינים שלהוריהם של אותם ילדים, לא איכפת עם מי ילדיהם יתחתנו? האם באמת לא יפריע להם שנכדיהם לא יהיו יהודים?
המנעות מהתמודדות עם בעית הגיור ואי מתן פתרון היא התנערות מאותה אוכלוסיה. היא מצביעה על התנתקות והתבדלות מ"מי שאינו אני", ולכן אני לא צריך לפתור את בעיותיו.
המגמה השניה, הנובעת מהאמירה שיש לשמוח על ביטול חוק הגיור, מעידה שאין אצלנו תרבות דיון הלכתי. לא ניתן לשמוע את האחר לא לכבד את הדעה השונה. לא משנה מה היו החששות של התומכים או המתנגדים לחוק אין כאן מקום לשמחה.