בעקבות הפרסום על שריונו של אלי אוחנה בעשיריה הראשונה של הבית היהודי, עלו ביממה האחרונה קולות שבר רבים - עד כדי אמירה ש"הבית היהודי איננו הבית שלנו יותר", וידידי חבר הכנסת זבולון כלפא אף הודיע שהוא מבקש לפרוש מרשימת הבית היהודי לכנסת.
אני תומך בבית היהודי בלי פקפוק והתלבטות, למרות השריונים האחרונים, ולמרות שגם אני במבט ראשון רואה טעם לפגם בשריון של אלי אוחנה. יש לי רשימה ארוכה מאד של מי הייתי משריין לפני אלי אוחנה [אם כי אני לא בטוח שכולם היו מסכימים להרתם לחיים הציבוריים בכנסת], אני לא בטוח שאוחנה ירחיב את מעגל המצביעים בכמות גדולה יותר מאלו שהוא ידחה וירחיק, ובמיוחד קשה לי עם האווירה של 'ריאליטי' - כאשר פונים למגישת טלויזיה ואחריה לשחקן כדורגל מיתולוגי, כאשר מפלגות אחרות מחזרות גם הן אחרי ידוענים אלה ואחרים, נוצרת תחושה שכולם עסוקים בניסיון להביא כוכבים שחוץ מפרסום אין להם הרבה לתרום. השריון של ינון מגל התקבל בהבנה רבה יותר, מכיוון שהוא לפחות קשור לתחום הפוליטי והציבורי בגלל עברו כעיתונאי שעסק בתחום הזה, לעומת אלי אוחנה שנראה במבט ראשון בחירה תמוהה מבחינה פרסונלית.
אז מדוע אני אפילו לא מתלבט על תמיכתי בבית היהודי?
א. אני חושב שזו טעות יסודית לצפות שכל חברי המפלגה ייצגו אותי ויביאו לידי ביטוי בצורה מדוייקת את הזהות האישית שלי לכנסת. בכל מפלגה צריך להיות מגוון של דעות וסגנונות, שלמרות השוני הפנימי יוצר איזושהי הרמוניה סביב ערכים מרכזיים שכולם מסכימים איתם ופועלים למענם בכיוונים שונים ובדרכים שונות. במפלגת הבית היהודי אני באופן אישי מרגיש הזדהות ברמה גבוהה מאד כמעט עם כולם: הרב אלי בן דהן, שולי מועלם, מוטי יוגב, ניסן סלומיאנסקי, אבי וורצמן, ניר אורבך, ענת רוט, וכך גם אורי אריאל, בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מתקומה - כולם מייצגים את האופי הדתי התורני שאני מזוהה איתו וגם את הקו הימני הברור והבלתי מתנצל. השר אורי אורבך - ישלח לו ה' בריאות איתנה - נתפס אולי כדתי ליברל יותר, ועדיין קשה לומר שהוא לא מייצג אותי. אני שמח ביותר שיש אנשים כמותו במפלגה, והוא כוח יצירתי ומשמעותי בתחומים רבים שחשובים גם לי. גם עם נפתלי בנט אינני מסכים בכל דבר, ועדיין אני מרגיש שהוא מייצג אותי במידה רבה גם בערכיו וגם בעשייה הציבורית שלו.
נכון, יש גם כמה חילוניים במפלגה, שבאופן טבעי אי אפשר לומר שהם מייצגים את הזהות שלי במידה רבה. יחד עם זאת הנצחון הסוחף של איילת שקד בפריימריז מבטא את ההערכה העצומה שחשים כלפיה רבים מאד גם מתוך הציבור התורני. אני מעריך את איילת מאד וסומך עליה ברמה מאד גבוהה גם ובמיוחד בתחומי דת ומדינה. איילת הוכיחה את עצמה בקדנציה הנוכחית כאשר נלחמה במסירות נפש נדירה בעד עולם הישיבות - גם הציוניות וגם החרדיות [אלא שמסיבות פוליטיות החרדים מעדיפים לא להכיר טובה], ובאופן כללי בפעלה הציבורי בתחומי דת ומדינה היא הייתה לויאלית לדרכה של הציונות הדתית ולרבני הציונות הדתית במאה אחוזים ללא חריגה קטנטנה.
אז מי נשאר? ינון מגל ואלי אוחנה?
נכון, אני כרגע לא מרגיש שהם מייצגים אותי, אני לא מזדהה עם התבטאויותיהם ואני לא בטוח שהמעשים שלהם בכנסת הבאה יהיו תמיד לרוחי.
זה אולי חבל, אבל זו לא סיבה לא להצביע למפלגה. מפלגה, ובפרט מפלגה גדולה, לא יכולה להיות בבואה של דעותי ושל הזהות שלי. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות.
מצד האמת מספיק שיש חבר כנסת אחד שמייצג אותי ואת שכמותי, כדי שיהיה מוצדק שעשרים וחמשה אלף כמוני יצביעו למפלגה שלו.
התרגלנו למפלגה מגזרית שכולה אמורה לייצג אותנו, למרות שגם כשהמפלגה הייתה קטנה ומגזרית לא תמיד הרגשתי שכולם מייצגים אותי.
כאמור, האמת היא שזה לא אמור להיות כך. בצדק רב נהגו ונוהגים רבים מבני הציונות הדתית להצביע לליכוד כי הם מרגישים שיש שם 3-4 חברי כנסת שמייצגים אותם, והם חושבים שבמסגרת זו הם יתרמו יותר וישפיעו יותר. למעשה יש להניח שאף אחד ממאות אלפי מצביעי הליכוד לא מזדהה עם כל חברי הכנסת, וגם לא מצפה להזדהות עם כולם.
כאשר אני מזדהה ברמה גבוהה עם 13 מתוך 15 חברי כנסת ברשימת הבית היהודי [ואני לחלוטין מזדהה ברמה גבוהה גם עם החמישיה הרביעית, ואשמח על כל אחד מהם שייכנס לכנסת] - אז למרות שבעיניים הבלתי מנוסות שלי נראה שהשריון של אוחנה היא טעות של בנט, זו לא מתחילה אפילו להיות סיבה עבורי לפרוש.
בנוסף, אני מזכיר לעצמי להתאזר בקצת ענווה.
במבט ראשון לא נראה לי ששחקן כדורגל או מאמן כדורגל זו הכשרה מתאימה לחבר כנסת.
אבל מאד יכול להיות שאתבדה. ייתכן שאלי אוחנה יתגלה כאדם חברתי, כמי שהתחיל מלמטה מבחינה כלכלית ולכן הוא מבין את המצוקות של מי שנמצא שם, ויצליח לפעול או לקדם דברים בכיוון הזה. יש להניח שהוא מבין שאם הוא נכנס למפלגה דתית לאומית הוא מחוייב מאד לערכי המסורת היהודית ולתפיסות הלאומיות שהן בבסיסה של המפלגה.
אני משתדל לחיות באופן כזה שאזכור שאני לא יודע הכל, לא תמיד אני צודק ולא הכל אני מבין.
הרב קוק זצ"ל כותב באגרות הראי"ה אגרת יח - "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עימה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח".
אמנם הרב קוק מתייחס כאן למפלגה אל מול מפלגות אחרות, אבל הדבר נכון גם לגבי כל אחד ואחת מאיתנו, וגם לגבי כיוונים שונים וסגנונות שונים בתוך המפלגה - דווקא הגיוון והשוני, כאשר הם מתלכדים לכדי הרמוניה פנימית, יוצרים שלמות גדולה יותר.
ב. אני מזדהה באופן עמוק עם רצונו של נפתלי בנט למשוך את המפלגה - ואת הציבור הדתי לאומי - למקום רחב יותר. בכוונה אינני אומר 'להנהגת המדינה', למרות שאני בהחלט חושב שראוי שהציבור הדתי לאומי יגיע גם להנהגת המדינה, אבל אני רוצה לדייק בכך שאני לא רואה את כל חזות העניין בכך שראש הממשלה יהיה דתי לאומי או אפילו שערכי הציונות הדתית יובילו את הממשלה [שזה כמובן ערך חשוב מאד בעיני] אלא בעצם ההפתחות לציבור רחב.
הציבור הדתי לאומי הוא אליטיסטי. הישיבות התיכוניות שלנו הן אליטיסטיות, האולפנות, בתי הספר שמתחרים זה בזה מי יותר תורני ומי יותר מתבדל, ובעיקר אנחנו - שופטים אנשים לפי סולם מאד מסוים, רבים מאיתנו מתקשים להתחבר ל'עמך' אם לא מעמדת עליונות [=אנחנו נבוא להעמיק את הזהות היהודית של ה'עמך', אנחנו נבוא לסייע למשפחות נזקקות והרוסות, אנחנו נבוא להפריח את השממה של עיירות הפיתוח וכו']
רבים מאיתנו מסתגרים ביישובים דתיים בלבד עם אנ"ש, רבים מאיתנו שגרים בעיר מחפשים שכונות דתיות או גרעין תורני סגור או קהילה סגורה.
כמה דתיים לאומיים אשכנזים מסוגלים להרגיש בבית, כאשר הם מתפללים בבית כנסת ספרדי?
אני חלילה לא רוצה לקטרג על עם ישראל ובפרט לא על הציבור היקר והמדהים שלנו. חלק מהאנשים אכן יותר אליטיסטים ומתבדלים, אך בחרו לעסוק במשימות עצומות אחרות למען עם ישראל. חלק אחר מהאנשים כן מחוברים ומתחברים. יש גרעינים תורניים שבענווה ובאופן עמוק ואמיתי חיים בטבעיות בתוך הקהילה ובוודאי גם משפיעים רבות לטובה. ועדיין יש דרך ארוכה ללכת לכיוון זה.
בעיקר בשנים האחרונות, מאז הגעתי עם משפחתי מגוש קטיף לחולון, אני מרגיש הרבה יותר את הצורך להתחבר לעם ישראל מכל סגנונותיו - החילוני, המסורתי, הספרדי, הרוסי, הגרוזיני, ועוד ועוד. ובמיוחד - לאו דווקא האליטיסטים הצפונבונים מתל אביב אלא גם אותם אנשים פשוטים וישרים, אוהבי המדינה ואוהבי אדם.
בשנים אלו למדתי לאהוב אותם, להעריך אותם וללמוד מהם רבות.
על אנשים כגון אלו אמר הרב קוק זצ"ל באורות הקדש חלק ב עמ' שסד:
"האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה.
זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית.
הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ.
ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה. גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון.
אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ.
לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו.
אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים".
אז אולי לפעמים כאשר אנחנו מסתכלים על המון העם, נראה שהרב קוק הגזים בשבחו... לא כל אחד שיכנו אותו 'עמך' הוא באמת מלא ברגש אמונה, גדלות אלוקית, מוסר וכו'. אבל היסודות האלו קיימים, ומופיעים באופן מיוחד אצל חלקם, ובאופן כללי אצל כולם.
ההרגשה שלי כבר יותר משנתיים היא שחלום מתגשם. שנפתלי בנט הצליח - באופן מפתיע - להוביל לכיוון שהיה חלום רחוק. לא רק מבחינת מספר המנדטים - זו רק תוצאה. העיקר הוא הכיוון העקרוני, להנהיג את מדינת ישראל, להוביל את מערכת הערכים והאמונות שלנו לכיוון כזה שציבור רחב מאד יתחבר אליה וירצה לצעוד לאורה.
מהפכה כזו צריך לעשות עם המון ענווה.
מי שחושב שהכיוון הוא מפלגה של דתיים לאומיים תורניים, שפשוט כל העם יראה את האור ויבין עד כמה אנחנו צודקים - הוא אולי אותו אחד שחושב שנגור ביישובים דתיים סגורים והחילוני שיראה אותנו יראה את האור ויחזור בתשובה.
מעבר לכך שזה לא יקרה... זו גם לא דרך נכונה ואמיתית.
הדרך הראויה היא ענווה. "ענווים, ענווים, הגיע זמן גאולתכם".
הכיוון הוא לצעוד עם כל עם ישראל ולראות את הערכים העמוקים של אהבת ישראל, מסורת, כבוד, ענווה, פשטות ועוד ועוד - ערכים עמוקים שנמצאים בלבבות רחבים של אוכלוסיות רחבות, ולנו יש הרבה מה ללמוד מהם.
לדעתי גם אם היו רבע או אפילו שליש מחברי הכנסת אנשים לא דתיים, זה היה סביר בהחלט. בפועל מדובר כרגע על שלשה מתוך 15, ארבעה מתוך 20.
אפשר להתווכח על ההתאמה הפרסונלית של אלי אוחנה - האם הוא מתאים להיות חבר כנסת? האם הוא מתאים להיות מחוקק? האם הוא נותן מענה של הזדהות עמוקה לציבור רחב של מצביעים?
כבר אמרתי שאני לא מתלהב מהשריון הזה. אבל אני בהחלט מתלהב מהמגמה, מהשאיפה.
כאמור, אני לא רואה את זה רק כשאיפה להוסיף מנדטים [ואני לא בטוח אם זה יועיל], אלא כשאיפה להתחבר לעם ישראל חיבור אמיתי.
האם החיבור הזה יצליח? זה תלוי הרבה בנו. בין השאר - באיזו מידה של אמון נקבל את אלי אוחנה.
ג. אינני מחזיק מעצמי פרשן פוליטי מהולל, אני לא יודע לחזות תוצאות אמת של הבחירות, בוודאי לא זמן כה רב מראש.
ייתכן שדווקא בגלל הצטרפותו של אלי אוחנה יעזבו רבים את המפלגה ונפסיד מנדטים. אינני חושב כך. אני סבור שאחרי ההלם הראשוני בסופו של דבר כמעט כולם יבלעו את הצפרדע גם אם לא יבינו מה עומד מאחריה. אלפים בודדים אולי יעברו ל'יחד' של אלי ישי.
מאידך, אני גם לא בטוח שאלי אוחנה מביא איתו כל כך הרבה קולות. התחושה שלי שלא יהיה שינוי במספר. אך אם אלי אוחנה יצליח להביא למפלגה עוד מנדטים, בפני עצמו זה בהחלט מבורך. תוספת של מנדטים למפלגה זה ערך רוחני חשוב, זה לא רק תאוות כוח ושלטון.
ברור שבקדנציה האחרונה, במשרדי הכלכלה, הדתות, הבינוי והשיכון, ובמשרד לאזרחים ותיקים - הייתה לבית היהודי השפעה עצומה הרבה יותר מאשר הייתה כאשר היה בידי המפלגה רק משרד המדע בקדנציה שלפניה, וכך גם בהשוואה לכל קדנציה אחרת, שבה היו לציבור הדתי לאומי פחות מנדטים, פחות משרדי ממשלה ופחות יכולת השפעה.
כשאני מדבר על יכולת השפעה אני לא מדבר רק על עוד כמה תקציבים לאנ"ש - למרות שאני לא מזלזל בכך כלל. המפעלים החינוכיים המדהימים של הגרעינים התורניים, של ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות, של המדרשות וגם של עצם קיום ופיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון - הם מפעלים ערכיים חשובים ביותר למען כל עם ישראל ולא רק דבר מגזרי פרטי [ועל כך יש להכיר טובה בפרט לניסן סלומיאנסקי ולאבי וורצמן, אך גם לעצם העובדה שהיו למפלגה 12 מנדטים, מה שמאפשר כוח רב והשפעה רבה].
אך כאמור, עם כל החשיבות של התמיכה במפעלים הערכיים הללו, אני מדבר על הרבה מעבר לכך.
כאשר נפתלי בנט כשר כלכלה מפתח את הקשרים הכלכליים עם סין, או מייצא טכנולוגיה חקלאית חדשנית למדינות העולם השלישי - הוא משתמש בשפה של 'אור לגויים', מתוך תפיסה של עם ישראל כעם בעל שליחות רוחנית ומוסרית בעולם כולו. זוהי רק התחלה, אבל זו התחלת המימוש של חזון נשגב, של מצב שבו התנהלות הממשלה במישורים הכי מעשיים וחומריים תהיה נובעת הלכה למעשה מתוך אידאלים, מתוך שליחות, מתוך תפיסת עולם יהודית אלוקית. עצם הדיבור על כך יוצר בציבור הישראלי כולו התרוממות רוח בזהות היהודית שלו, גאווה במישור הרוחני והערכי שלו, חיבור לנקודות העמוקות האמיתיות של נשמת ישראל שבכל אחד ואחד.
כאשר נפתלי בנט דואג לעובדי קבלן או מעלה את שכר המינימום - הוא לא רק פוליטיקאי שגוזר קופון פוליטי, אלא הוא פועל מתוך ערכים, מדבר בשפה ערכית, וגם נתפס בציבור כמייצג ערכים יהודיים של סולידריות, של אכפתיות, של "פרוס לרעב לחמך" ושל "כי ימוך אחיך עימך".
איזה קידוש השם נוצר כאשר אורי אורבך מפנה את כל היצירתיות הפוריה שלו לטובת הקשישים! נתפלל לרפואתו המהירה, שישוב ויתרום ממרצו וממחשבתו העשירה לקדש שם שמים בתחומים נוספים. בהחלט יש לומר שבמשך שנים במפד"ל היו ח"כים מצטיינים שפעלו רבות בחקיקה חברתית למען שכבות מוחלשות [לדוגמא שאול יהלום, הרב יצחק לוי, ועוד], וגם בקדנציה הזו היו ח"כים שפעלו בתחום זה רבות [במיוחד שולי מועלם ומוטי יוגב, ככל שידיעתי מגעת], אך כאשר יש לך משרד ממשלתי בתחום החברתי אתה יכול לעשות פי כמה וכמה, וזה קידוש השם עצום.
ועוד לא אמרנו מילה על המהפכות שהוביל הרב אלי בן דהן במשרד הדתות, ואפילו על מספר אישורי הבנייה במשרד הבינוי והשיכון של אורי אריאל.
כל אלו אינם סתם הישגים פוליטיים, אלא מימוש של חזון ושל ערכים, מימוש של תפיסת עולם עמוקה ומורכבת - בתוך שדה מציאותי רב תהפוכות וקשה להתמודדות.
עכשיו תארו לעצמכם מפלגה של 17-20 מנדטים. איזה דברים גדולים אפשר לעשות למען עם ישראל אם את הערכים האלו נוכל להוביל במשרד החוץ, במשרד המשפטים, במשרד הרווחה... ועוד ועוד.
ברור שמנדטים אינם חזות הכל, ואסור לנו לאבד את זהותה הערכית של המפלגה תמורת עוד כמה קולות. אך כאמור, בעיני לא מדובר על אובדן דרך, אלא על ניסיון [אולי מוצלח ואולי לא] לבטא את הרחבת המעגלים של הציבור ושל הדרך - ולא רק של המפלגה. ועל כן, אם זה יביא עוד מנדטים - זו בפני עצמה סיבה ראויה וטובה להתייחס בצורה חיובית למהלך הזה.
ובשולי הדברים: מעט הכרת הטוב.
אינני חושב שנפתלי בנט הוא משיח, וגם אינני חושב שהוא חסין מטעויות.
ובכל זאת, מדובר באדם שהקים את המפלגה מהקרשים, נתן לה עוצמה אדירה כפי שלא הייתה מעולם, והביא אותה ואותנו למדרגה של השפעה משמעותית בהובלת המדינה. הוא ראוי להערכה רבה - ובוודאי לא לקיתונות של לעג ושנאה שנשפכים כלפיו במקומות מסויימים.
התחלנו במהלך של אחדות בין הבית היהודי לתקומה, נמשיך בעזרת ה' באחדות וחיבור עם חלקים רחבים בעם ישראל שיתאחדו סביב ערכי הציונות הדתית, סביב מסורת ישראל וגאווה לאומית, קידוש שם שמים ומוסר יהודי.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר חולון