קיבוץ הגלויות, מיזוגן וההתיישבות ברחבי הארץ הן אולי המטרות החשובות ביותר שהציבה לעצמה הציונות מאז היווסדה. בשנים הראשונות נראה היה כי התנועה הציונית, שהצליחה להפריח את השממה בת אלפיים שנה, תצליח גם לאחד את הגלויות השונות לישות ישראלית אחת.
גם בתחום הפערים החברתיים וההשכלתיים היה לציונות חלום של הקמת חברת מופת שוויונית וצודקת. לצורך מימוש החלום משקיעה המדינה מזה 57 שנים משאבים עצומים.
אולם, בשנים האחרונות, מסתבר, שהגיוון התרבותי המבורך, הפך לקיטוב חברתי עמוק. מדינת ישראל הפכה לאחת המדינות עם הפערים החברתיים הגבוהים ביותר בעולם וכן גם הניכור, בין חלקי העם השונים. בעיירות הפיתוח ובמרחבים העצומים של הנגב, שנשארו שוממים ברובם, באות לידי ביטוי בעיות אלו ביתר שאת.
ניסיונות התמודדות עם בעיות החברה בתחום החינוך – ברמה הארצית
ברור לכולם שמערכת החינוך היא אחד המקומות העיקריים המסוגלים להתמודדות עם בעיות הניכור והפערים שהוזכרו לעיל.
ואכן, מזה כחמישים שנה משקיעה המדינה משאבים עצומים כדי לנסות להתמודד עם הבעיות הללו הן בתחום הכספי (תמריצים למורים, כיתות קטנות, יום לימודים ארוך, הקבצות, מחשבים, עשרות תוכניות חינוכיות לחיזוק החלשים וכו'...) והן בתחום כוח האדם (מורות חיילות, מורות להשכלה, בנות שירות לאומי, עתודאים, גרעיני עודד, גרעיני תמורה, גרעיני מורים וכו'..) אך למרות ההשקעה העצומה הפערים והניכור נשארו כשהיו.
יתרונותיה הגדולים של תוכנית האינטגרציה
לפני כ- 35 שנה, נבחרה תוכנית האינטגרציה לתוכנית המרכזית של משרד החינוך, להתמודדות עם בעיות הניכור והפערים. זאת, למרות העלויות העצומות של התוכנית וההתנגדות הגדולה שהייתה אליה, בעיקר במגזרים החזקים של החברה, שחששו מהפגיעה הצפויה ברמת הלימודים ומהבעיות החברתיות שייווצרו.
המחשבה שעמדה מאחורי ההחלטה הייתה, שלתוכנית יתרונות עצומים לפתרון הבעיות הקשות של הניכור החברתי ושל הפערים הלימודיים.
הניכור נבע, לדעת הוגי התוכנית, בעיקר מהסטריאוטיפים השליליים, שנוצרים בגלל הניתוק בין החברות. לכן מפגש בלתי אמצעי בכיתות, בחצר בית הספר, ובפעילות החברתית יהיה הפתרון לבעיה קשה זו.
גם בתחום הפערים הלימודיים, לתוכנית יתרונות עצומים ע"פ התוכניות הרבות שנוסו קודם. לדעת הוגי התוכנית, האדם הוא יצור חברתי ולכן גורם המוטיבציה המשמעותי ביותר עבורו, הוא החברה בה הוא גדל. לכן כל ההשקעה העצומה בתוכניות חינוכיות, בחברה בה הגיבור החברתי הוא ה"כדורגלן" או ה"זמר", נועדו להצלחה חלקית ביותר, בגלל אי התמודדותן עם בעיות המוטיבציה של הנערים.
אחת הדוגמאות הטובות ביותר לחשיבותה של המוטיבציה להצלחה בלימודים, היא הצלחה העצומה של מכונים כמו "לחמן" ואחרים, שקולטים הרבה פעמים נערים מעיירות הפיתוח אחרי כישלונות בהשגת הבגרות, למרות 12 שנים של השקעה אין סופית של מערכת החינוך בנערים אלו. ההבדל העיקרי, שגורם להצלחה זו, הוא רמת המוטיבציה, של התלמידים שמגיעים למכונים אלו, משקיעים ממיטב כספם ומצליחים הרבה פעמים "בגדול".
הרעיון המרכזי של תוכנית האינטגרציה היה לפיכך, שינוי החברה של הנער החלש ע"י הסעתו לבתי הספר המבוססים ושילובו בכיתה מבוססת ביחס של אחד לשלוש (1/3 כיתה מהאזורים החלשים ו- 2/3 מהאזור המבוסס). הרציונאל היה, שהמפגש הבלתי אמצעי עם הנוער המבוסס יגרום לקשרים אישיים, שיובילו לרצון להזדהות ולחיקוי של המודל המצליח של התלמיד המבוסס. המוטיבציה הזו היא הדבר החשוב ביותר להצלחה בלימודים, ביחד עם מורים ומיתקנים יותר טובים והשקעה כספית עצומה, שתרפד את הניסיון.
הסיבות להצלחתה החלקית של תוכנית האינטגרציה
למרות ההשקעה העצומה בתוכנית גם התוכנית הזו לא הצליחה במיוחד ולראיה הפערים והניכור החברתי במדינה, שנשארו פחות או יותר כשהיו.
סיבות רבות גרמו להצלחה החלקית של התוכנית, ונמנה שלוש בעיות עיקריות מביניהם:
1. העקיפה של האינטגרציה בדרכים שונות, בהן שתי דרכים עיקריות-
· פטור לכל מיני בתי ספר מיוחדים.
· שיטת ההקבצות לפי רמות, שהפכה מהר מאוד להקבצות לפי עדות.
2. העובדה שהתוכנית נכפתה על ההורים והתלמידים. עובדה זו לא גרמה לעודף של רצון טוב של כל המערכת (הורים, מורים ותלמידים) למצוא את הדרך לשילוב-מרבי.
3. כל מערכת ההסעות של התלמידים מהאזורים החלשים לשכונות המבוססות. הבעיה בהסעות הייתה גם היא בכמה תחומים:
· הילד החלש נאלץ לקום הרבה יותר מוקדם, לנסוע באוטובוס שאסף תלמידים רבים בדרך, במשך זמן רב וחזר הביתה, באותה צורה, הרבה יותר מאוחר –דבר שפגע ביכולתו להכין שיעורי בית ובכמות הזמן הפנוי שלו.
· החזרה לשכונה החזירה אותו לסביבה החברתית הקודמת שלו, וכך היא נטרלה את היתרון בהשתייכות לחברה החזקה.
· עצם היציאה מחוץ לשכונה והחינוך במסגרת שונה ואליטיסטית, העבירה את המסר של כור ההיתוך- "אתה בא מחברה ותרבות חלשים ופרימיטיביים, ועליך לעבור לתרבות המוצלחת והאשכנזית".
האינטגרציה בציבור הדתי לאומי
לציבור הדתי לאומי הייתה בעיה קשה אחרת שאיימה על עצם קיומו- בעיית החילון. אחד הפתרונות החשובים, שהצילו את הציבור הדתי לאומי, היה הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות. מוסדות אלו פרחו ב- 30 שנה האחרונות כפטריות אחרי הגשם והצליחו להעמיד דורות של תלמידים, שמובילים כיום את החברה הישראלית בתחום הצבאי, הכלכלי, התרבותי והחינוכי.
לדאבוננו הצלחת המוסדות הללו, לוותה גם בסוג של דרך לעקוף את תוכנית האינטגרציה. לצד ההצלחה החינוכית הגדולה, עם הנוער הטוב שבא מהשכונות ומהערים המבוססים, הוזנחו השכונות החלשות ועיירות הפיתוח והפכו למרכזים שמגדלים את הדור הבא של המובטלים והעובדים, ברמות החלשות ביותר של החברה הישראלית וכן את מרכזי הפשיעה, הפערים והניכור החברתי במדינה.
הפתרון -אינטגרציה הפוכה
הפתרון נעוץ בהקמת מוסדות טובים וחזקים שימצו את כל היתרונות של המוסדות הקיימים, אבל ייצרו אינטגרציה הפוכה- שתביא את האוכלוסייה החזקה ממרכז הארץ ללמוד בעיירות פיתוח. מוסדות שינסו למזג (ולא לבולל) ביחס של שני שליש ושליש, את הנוער מבחוץ עם הנוער הטוב של אותה עיירה.
כמו כן צריך לשים דגש רב על מיזוג תרבותי ולתת מקום מכובד למנהגים וניגונים מזרחיים, וכן ללמוד את מורשתם ותורתם של חכמי המזרח.
תלמידי המוסדות הללו יחונכו על פי סולם ערכים, שבו עומדים בראש הסולם הדבקות בה' וההליכה בדרכיו. לכן האחריות כלפי כלל ישראל ומידות הענווה, החסד ואהבת הרע הם הערכים המובילים את האדם היהודי, בניגוד לערכים האינדיבידואליסטים והתחרותיים המובילים את האדם המערבי.
במידה ונצליח להחזיר ולהחדיר את סולם הערכים היהודי לליבותיהם של תלמידינו, נוכל ביתר קלות למזג את יוצאי העדות השונות, מכיוון שאלו הערכים המכוננים של החברה היהודית המסורתית הן במזרח והן במערב.
ביום שלישי א תמוז תשס"ו יתקיים כנס בנושא : אי-צדק חברתי במערכת החינוך - לפרטים לחצו כאן.
צוריאל רובינס - מעמיתי בית המדרש החברתי ורכז הגרעין התורני בירוחם