די! לשתוק כבר אי אפשר! עד מתי?
עד מתי נתעלם ממצוקתם של אחינו, בשרנו? מהצו האנושי הפשוט "ומבשרך לא תתעלם" ומהמצווה "לא תוכל להתעלם"?
מתי נקיים (אבל באמת) את הכלל הבסיסי של שורש קיומנו כאומה יהודית – "ואהבת לרעך כמוך"? קול דמי אחינו צועקים מן האדמה - ואנחנו? ממשיכים הלאה. עוברים ליד כאילו כלום לא קורה. תירוצים יש מפה ועד הודעה חדשה. "לא ידעתי! השומר אחי אנוכי". נו, עוד תירוץ.
האמנם קהו חושינו החדים לרגשות הזולת? לעשות טוב? לקיים את מאמר דוד המלך "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי"? למה הפער הגדול כל כך בין הרצון לעשות, לעשיה בפועל? בין הדיבור הרוחני הנעלה על "קדושה אני מבקש", לבין המימוש בחיים של קדושה בחיים של חולין?
אחים וחברים מתוכנו (הפעם אלו הם חולי סרטן המעי הגס) סובלים! חייהם תלויים מנגד. ואנחנו – בשלנו. סבלם, עלול לעלות במחיר חייהם! זו עובדה פשוטה. ללא פתרון אמיתי, ממוסד וארוך טווח – הם ימותו.
הגמרא מספרת לנו את הסיפור המפורסם על אותם שניים שהיו מהלכים בדרך ובידי האחד מהם קיתון אחד של מים, שיכול להספיק להחיות רק לאחד מהם. שם נפסק, כי "חייך קודמים לחיי חברך". האם במקרה שלפנינו חיינו הם התלויים מנגד? או שמא רק הצורך לוותר במעט מהנוחות אליו התרגלנו? האם לא בגרנו מספיק להבחין בין טוב לרע, בין עיקר לטפל?
כששאל טרונוסרופוס הרשע את
מציאות של חסרון – היא ברכה בתורה, עם כל האבסורד שבדבר. "כי לא יחדל עני ואביון מקרב הארץ". מציאות של חסרון ומצוקה חברתית – יוצרים מחויבות של החברה לחלש, וחברה המחויבת לחבריה – היא מציאות של ברכה.
"שיא הברכות הוא – והיה ברכה, דהיינו, שיהא האדם ברכה לאחרים" (רש"ר הירש, יסודות החינוך). חברה שאינה רגישה למצוקות החברים בה – אינה ראויה להינצל מדינה של גיהנום, או במילים חריפות יותר – ראויה לגיהנום.
אחד מהפסוקים המכינים את עם ישראל לקראת גאולת ממצרים, "ויאנחו
רק אם וכאשר נהיה רגישים למצוקת האחר, לעוול החברתי, כשנהיה מוכנים להפריד בין הניצים, לזעוק "לרשע-למה תכה רעך?" – כמשה רבינו, נוכל לגאול את עם ישראל.
מקור המצוקה הוא בהתנתקות החברתית העובר על החברה במדינת ישראל. ההתעסקות איש איש עם עצמו, וכמעט ורק עם עצמו, או לחילופין, חברה אם אילו מהחברה הדומה לה בלבד. הפכנו להיות מומחים במתן פתרונות סקטוריאלים. חוסר הרגישות לאחר, או האדישות למצוקתו, הם המקור הבסיסי לבעיות חברתיות. אחי יוסף זיהו זאת, כשכבר היה מאוחר מדי, באומרם "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מב, כא).
הבא נטה שכם אחד, למען אחינו בית ישראל הנתונים בצרה.
נזעק אל ה', נפעל ונעסיק את עצמנו במציאת מזור למצוקותיהם, להעלאת העניין לראש סדר היום הציבורי. לא ניתן לקול זעקתם להיחלש ובסיוע שלנו, נזכה לעשות עם א-ל "ותעל שוועתם אל האלוקים" ונזכה ל "וישמע אלוקים".
**צביקה צפדיה, ראש מחלקת מפעלים תנועת בני עקיבא בישראל