נצח, מסביר מהר"ל, לא רק מלשון נצחיות, אלא גם מלשון ניצחון. ירושלים היא עיר הניצחון.
היום, בתשעה באב, הכתה בי לפתע ההכרה שהמלה "ניצחון" הפכה בזמננו למלה גסה. לא פוליטיקלי-קורקט. חוץ מאשר במשחקי ספורט, בבחירות ובהצבעות בכנסת, מתי שמעתם בפעם האחרונה בתקשורת את המלה ניצחון, או את אחת מהטיותיה - ניצחו, ניצחתם, ניצחנו? בעולם בו אנו חיים, אסור לנצח, ואסור לדבר על ניצחון. זה מושג ארכאי, מיושן, פרימיטיבי. כמו "ציונות", או "ארץ ישראל".
את הערבים, ואת הטרור שלהם, אי אפשר לנצח; בתקשורת זה בבחינת "מושכל ראשון" שאין עליו עוררין. אפשר לדשדש עוד ועוד בביצה של מאבקים, התכתשויות ועימותים נמוכי-עצימות; אפשר להנחית מכה מוצלחת מדי פעם. אבל לנצח?! חלילה וחס. מישהו ניצח במלחמת יום כיפור? במלחמת לבנון הראשונה והשנייה? במבצע חומת מגן? במבצע עופרת יצוקה? אם כן, אני לא שמעתי על כך בתקשורת. שם מתבכיינים על איוולתה של הממשלה, על מספר ההרוגים, ועל המחדלים והכישלונות. עוד לפני תחילת הלחימה, דואגים כל הפרשנים להבהיר לנו שהיא לא תפתור שום דבר, שהרי "אין פיתרון צבאי לטרור". מי שמאמין שאפשר לנצח, הוא ילד נאיבי, או פנאט חמום מוח. במלחמות של ימינו, אין מנצחים, רק מפסידים.
זה לא רק שהם חושבים שאי אפשר לנצח; הם פוחדים לנצח. הניצחון הוא אחת החרדות הגדולות של העולם הפוסט-מודרני, ולא רק בתחום הצבאי. ניצחון מבטא הכרעה, מוחלטות, עדיפות של צד אחד על פני האחר - ערכים שמהווים חלום בלהות עבור אנשים רבים בזמננו. העולם הפוסט-מודרני שואף להתכרבל בביצה חמימה של טשטוש וסובלנות, של פלורליזם בו כולם דוגלים באותן דעות, של אינדיבידואליזם בו כולם מתנהגים באותה צורה. כל רעיון חדש, כל עמדה מהפכנית, מוטבעים במהרה בבוץ החמים והעוטף של הביצה. הרי כולנו אותו דבר, כולנו רוצים בעצם רק קצת שקט, אז אל תעשה בלגאן. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש. את העולם אי אפשר לשנות, אז בוא לרבוץ איתנו מול "האח הגדול"; ותפסיק לנפנף ברובה הזה - אתה עוד תפגע במישהו...
בעולם הפוסט-מודרני אין ניצחון במלחמות כי אין ניצחון בויכוחים, ואין ניצחון בויכוחים, כי אין אמת ואף אחד לא צודק יותר מהשני. אם אין אמת ואין צדק, ממילא אין על מה להתווכח ועל מה להילחם, אז למה להתאמץ ולבזבז זמן וחיי אדם. אתה יכול להיות יהודי, נוצרי, מוסלמי או בודהיסט, קפיטליסט או קומוניסט, רוחני או אתיאיסט, בתנאי שתהיה בן דת הפלורליזם; זה דווקא צבעוני ויפה שיש הרבה דעות, למה לא, העיקר שתעמדו יפה אחד ליד השני כמו בתמונת מחזור ותחייכו. לא, מוישה, תפסיק לצעוק שם בשורה מאחורה; ותוריד את הרובה, זה לא מצטלם טוב.
ניצחון הוא מושג שמתקשר לכוח, למאבק, לאלימות. אם יש מנצח, מן הסתם יש גם מנוצח, שצריך לרחם עליו ולהזדהות איתו כי הוא החלש והמסכן; החלש תמיד צודק, וממילא המנצח הוא הרשע, ולכן אסור בשום אופן לנצח. אנחנו לא מנצחים חלילה, רק מגנים על עצמנו, ומנסים לשמור על המצב הקיים ועל חוסר ההכרעה. כמו שכתב אפרים קישון - "סליחה שניצחנו"... מה שהתחיל כבדיחה, הפך לעמדה השלטת, והיום כבר אף אחד לא מעז לדבר על ניצחון. לא מול הערבים, ולא בשום מאבק אחר.
הנצח זו ירושלים, ולא במקרה הניצחון האמיתי וחסר הבושה האחרון שהיה לנו, היה עם כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים. אז דיברו כולם על הניצחון - על ניצחוננו! - בלי לגמגם ובלי להתבייש, ובלי הפוזה הניטרלית-אובייקטיבית שרואה את "שני הצדדים". כשאנו זוכרים את ירושלים ואת בית המקדש ביום זה, ומתפללים לבניינם, אנו מייחלים למעשה לניצחונה של האמת הברורה על כל הטשטוש והערפול של הכפירה. אנו מזכירים לעצמנו שהכל יכול וצריך להשתנות, שאסור לשקוע בביצות הייאוש, ואסור לאבד את האמונה בצדקת דרכנו. לא כולם שווים: יש צדק ויש רשע, יש אמת ויש שקר, וסופם של האמת והצדק לנצח. רק מי שמאמין, יכול להגיע לניצחון - בירושלים, עיר הנצח.