אפתח ואומר שאני לא בטוח שכדאי לה לרבנות הראשית, לפחות בעיתוי הנוכחי, להתעמת עם הרב ריסקין. הדבר לא נשמע טוב ולא מצטלם טוב, ולרשותה של הרבנות לא עומדת מערכת יחצ"נות, בטח לא מספיק טובה, כדי להתמודד עם המכונה המשומנת שבצד השני שכבר פתחה בהרעשה כבדה. איני בטוח שהרבנות אכן רוצה לעשות זאת (האם אין שום עיתונאי ראוי לשמו שיערוך השוואה בין ההליך שננקט במקרה זה לבין לא מעט הליכי הארכת כהונה של רבני ערים אחרים שהגיעו לפרקם וממשיכים לתפקד?). אך גם אם זה לא חכם ואפילו מאד לא חכם לא להאריך את כהונת הרב ריסקין, יש בכך לא מעט צדק.
איני יודע אם הרב ריסקין אמר או לא אמר את המיוחס לו בענין אותו האיש, וגם איני מתכונן להכניס את ראשי בין הרים גדולים ביחס לקבלת תמיכה כספית מנוצרים; די לי בנקודה אותה סימן הרב עצמו - חוק הגיור. אם נפשט את הדברים, מטרתו של חוק הגיור, בין במתכונתו הראשונה כחוק ובין במתכונתו השניה כהחלטת ממשלה, היתה לאפשר לרבני ערים להקים בתי דין לגיור כלבבם. מכיון שכידוע לכל מי שמצוי בתחום בתי הדין לגיור הקיימים כיום אינם סובלים מכל עומס, המגמה אינה להקל את העומס אלא להקל מן המתגיירים את תנאי הגיור, באיזו צורה שלא תהא. הרבנות הראשית מתנגדת למגמה זו, ואי אפשר לתלות זאת בתקציבים, ג'ובים ועוד כל מיני מרעין בישין שעליהם הורגלנו לחשוב אוטומטית כשאנו שומעים את המילה רבנות, אלא רק מפני טעמים הלכתיים. יש מי שטוען שזה נובע משמרנות, יש מי שטוען שזה נובע מראיה לא מספיק רחבה, אך לכולי עלמא זה נובע משיטה הלכתית מובהקת.
וכאן קמו מספר אנשים וגופים, החושבים אחרת מהרבנות הראשית, והחליטו ש"if you can't join it, fight it" - אם אתה לא יכול להשתלט על הרבנות הראשית, הילחם בה. הם ניסו - ובמידה מסוימת גם הצליחו - לכפות את דעתם ההלכתית באופן כוחני של חקיקה (קשה להתעלם מאסוציאציות של נסיונות מצד תנועת ההשכלה לכפות לימודים כלליים על תלמודי תורה ועל ישיבות במהלך המאה התשע עשרה באמצעות פניה לשלטונות, כגון ההתנכלות לישיבת וולוז'ין).
כעת, כאשר ההחלטה על המשך כהונתו של הרב ריסקין, שבלי ספק היה קשור לחוק זה, נתונה בידי הרבנות הראשית, אך טבעי הוא שהרבנות חושבת שאסור לה להאריך את כהונתו ובכך לאפשר לו להקים בית דין לגיור שלא יהיה מקובל עליה. זו אינה נקמה; זו מלחמת מגן כנגד מגמות שנראות לרבנות הראשית מוטעות ומסוכנות ונכפו עליה בכוחנות. נכון שזה לא מאוד אלגנטי, אך זה לגיטימי, במיוחד לאור הכוחנות של חוק הגיור.
הכוחנות של הצד השני נכרת בתגובתו להחלטה - איומים לביטול נגד הרבנות הראשית ואי הכרה בה ועוד. לאיפה נעלם סבר הפנים היפות לכל אדם - כולל חילונים, רפורמים וקונסרבטיביים, להיכן הסתלקו האיפוק השכלתני, הסובלנות, הכלת השונה וכו'? מעניין במיוחד הוא איומו של הרב לפנות לבג"ץ (ערכאות?!) רק כדי לזכות - כך לטענתו - להכרה הפורמלית של הרבנות הראשית: רב מטעם בג"ץ הוא בדיחה גדולה ועצובה לא פחות מכשרות ע"פ פסיקת בג"ץ.
לסיום, תזכורת: לא מזמן זכה פה הרב יעקב אריאל שליט"א, תלמיד חכם משכמו ומעלה, פוסק מובהק ונעים הליכות, אהוב ונערץ, מקרב לבבות, לתמיכה צבורית רחבה לכהונת הרב הראשי. הוא לא נבחר, למרות בריאותו האיתנה, רק בגלל מגבלת גיל שלא הוסרה בגלל פעילות של ארגון רבנים מסוים שהוא היה נשיאו.