כך ייראה תיקון ליל שבועות של צהר: שני מושבים מקבילים, תחת אותה קורת גג; באחד רבנים אורתודוקסים והוגי דעות חילונים וקונסרבטיביים, ובשני - רבנים רפורמים וקונסרבטיביים. זו התוצאה של שלושה ימי כתישה תקשורתית ברשתות החברתיות שהוביל וניהל ד"ר תומר פרסיקו, חוקר דתות, בלוגר ואושיית רשת. הפרסום בפייסבוק עובד.
הביקורת של פרסיקו התמקדה בכך שארגון "צהר" לא מספיק פתוח לטעמו; אם לתיקון התל-אביבי של צהר המתהדר בכך שהוא "פסיפס של זהויות" מוזמנים דוברים חילונים ומסורתיים, הוא תמה, מדוע לא גם רבנים רפורמיים וקונסרבטיביים? אין זאת, טען בלהט, אלא משום שצהר מבקש להדיר את הרפורמים והקונסרבטיבים מהשיח. אנשי צהר, כתב, הם "לכאורה פלורליסטים, ולמעשה מקדמים עמדה על פיה יש רק דרך אחת להיות יהודי, תוך פסילת זרמים ששונים מהם. מכאן צריך להיות ברור שהזמנת החילונים לאירוע אינה מפני שרבני צהר רואים בחילוניות אפשרות יהודית לגיטימית, אלא רק מפני שהם ...אינם מאיימים על העמדה האורתודוקסית". לדעתו צהר שותף פעיל לדה-לגיטימציה של התנועות הללו.
והאמת? המצב הפוך לגמרי. לרפורמה ודומותיה אין לגיטימציה בציבור הישראלי. הדתיים לא רואים בהם שותפים לגיטימיים שכן הרפורמה נוטלת חלק מרכזי בהגדרה העצמית על דרך השלילה של האורתודוקסיה: מי אנחנו? לא רפורמים ולא קונסרבטיבים. אפשר והסלידה מהרפורמה נובעת מחשש אמתי שהרפורמה תוביל לאבדן הזהות היהודית ולהתבוללות ואפשר שסיבותיה של הסלידה הזו פרוזאיות יותר וקשורות לטעמים היסטוריים ארכאיים שאין כאן המקום לפרטם. מכל מקום, אין זה משנה, שכן בפועל, שלילת הרפורמה היא המגדירה את האורתודוקסיה ולכן האורתודוקסיה לעולם תהא צרה לרפורמה (ולקונסרבטיביות, רעותה). לרפורמה אין אהדה גם בפלח האוכלוסייה של הישראלים המסורתיים; יכול להיות שהדבר נובע משלטונה המוחלט והוותיק של האורתודוקסיה בשטח הדת, עוד מראשית ההסכמים הקואליציוניים של המפלגות הדתיות עם דוד בן גוריון, הסכמים שהעניקו עדיפות לזרם האורתודוקסי הבכיר על פני אחיו החוצניקים הצעירים, ויכול להיות שגם החילונים והמסורתיים רואים ברפורמה ובקונסרבטיביות גרסה מלאכותית של היהדות שראשיתה מצער ואחריתה התבוללות.
משום כך, אין זה נכון לומר שצהר עורך דה-לגיטימציה לרפורמים ולקונסרבטיבים. להפך. דווקא העובדה שצהר איפשר מרישא לדוברים רפורמים וקונסרבטיבים לקחת חלק בתיקון שהוא עורך היא צעד במסע הלגיטימציה הנואש שמנהלות התנועות עצמן ותומכיהן. בתוכנית המקורית של התיקון לשנת תשע"ה לא נכלל אף לא דובר לא-אורתודוקסיים אחד - אלא רק כאלו המזדהים כחילונים או מסורתיים; הסכמתם של הללו להשתתף בתיקון, על אף שלא כלל דוברים רפורמים ואחרים, הייתה הסכמה שבשתיקה לבכורה של האורתודוקסיה על פני הזרמים הדתיים האחרים, הסכמה למונופול של האורתודוקסיה על היהדות (וזה מה שהטריד את מנהיגי התנועות המתחדשות וד”ר פרסיקו). אלא שכבר בשנה הקודמת נכנעו אנשי צהר ללחץ והסכימו "לעשות מאמצים" בשנה הבאה כדי לאפשר לדוברים לא-אורתודוקסיים להשתתף בתיקון. השנה הבאה הגיעה ואנשי צהר "שכחו" את ההבטחה, אך ראשי התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות ותומכיהן דווקא לא ודרשו לגבות את שוברם... הם לחצו והארגון הרבני הליברלי הסכים להכניס לרשימת המשתתפים בתיקון גם את מזכ"ל התנועה הקונסרבטיבית, עו"ד יזהר הס.
אך ה"פתרון היצירתי”, כפי שכינה זאת דובר ארגון צהר, לא הספיק לתנועות המתחדשות והן דרשו שבתיקון ישתתפו דווקא רבנים מטעמם. הסיבה ברורה: אין דומה רב לאדם מן השורה; הכללת הראשון בתיקון משמע כניעה מוחלטת של צהר לדרישה של התנועות המתחדשות ללגיטימציה. לזה לא הסכימו תחילה אנשי צהר. גם כאן הסיבה ברורה: הם לא מעוניינים לספק לתנועות הללו את תעודת ההכשר האורתודוקסית, גם בגלל שהדבר יפגע בתדמיתם האורתודוקסית שבלאו הכי היא כבר מעורערת בעיני הדתיים השמרנים. אכן, לאחר שכמה מרצים מרכזיים בתיקון, וביניהם הוגת ההצעה להוסיף לחם ותפוז לקערת הסדר, חברת הכנסת לשעבר ד"ר רות קלדרון, הודיעו שהם משהים את השתתפותם באירוע ומתנים אותה בפתיחת שורות התיקון לרבנים רפורמים וקונסרבטיבים, הציעו מארחי התיקון, אנשי בית "צוותא", פשרה: במקביל לתיקון ייערך מושב מקביל של רבנים לא-אורתודוקסיים. על אף שגם התנועות המתחדשות וגם צהר רואים בהצעה של צוותא הצעת פשרה גרועה, איש איש מטעמיו, קרוב לוודאי שבסופו של דבר ההצעה הזו תהפוך למציאות. וכך, שלא מטובתו, דווקא הארגון שניסה להוות אלטרנטיבה חיובית לרפורמה, נמצא פותח לה צהר.