בסוף השבוע התפרסמה כתבה בגיליון "מצב הרוח", כשלצידה מוצגת לגאווה תמונה של ציפי חוטובלי לוחצת יד לגבר במסגרת תפקודה כסגנית שר החוץ הטרייה. בכתבה עולים הדי צהלות שמחה על כך שסוף סוף ציפי חוטובלי מוכנה ללחוץ יד לגבר, ובכך בעצם נראה כי הבינה לבסוף שיש גבול להיותך יהודי של שלחן ערוך במרחב הציבורי. הכתבה מחמיאה לחוטובלי על כך שהשכילה להבין שהלכות צניעות זה יפה ונחמד למרחב בית הכנסת, אך לא לחיים האמיתיים. בנוסף, הזכירו לנו בכתבה את השגריר הראשון של מדינת ישראל באו"ם. הלה בחוצפתו התעקש להופיע בלבוש יהודי, מבחינתו, גם בכינוסים בינלאומיים, ואף לא טרח להמיר את תרבותו האידית-אשכנזית בזו הישראלית-הבינלאומית (המתנצלת?). הדמיון ממש ברור. לחיצת יד בין אישה וגבר ולבישת חליפה וכובע של חרדים.
אני רוצה לעמוד על שתי נקודות מהותיות שעלו מהדברים: האחת, במצב הרוח כמובן לא ניסו אפילו לגבות את עצמם באיזשהו בירור הלכתי כלשהו לגבי היתר ללחיצת יד בין גבר ואישה. זה פשוט מותר כי כמה כבר אפשר להיות 'דוס', במיוחד לא כשאתה מייצג את עם ישראל. במילים אחרות, הלכה עד כאן. עיתון מצב הרוח כידוע מתיימר להיות שופרו של הקול הדתי השפוי והמתון, אך האם אכן זהו קולו של ציבור זה? דומני שיש לתמוה על זאת.
נקודה שנייה, שהינה פועל יוצא של הראשונה, היא העובדה שבחברתה של סגנית-השר חוטובלי טרחו לפרסם (לפני כחודש) כי מתוקף תפקידה החדש היא פנתה לרבנים פוסקי הלכה שידונו כיצד תצטרך להתנהל בסיטואציות אלו. חוטובלי אכן קיבלה היתר רבני ללחוץ יד לגבר במסגרת תפקידה, וזאת בשל שיקולי פסיקה שונים המוכרים ללומדי ההלכה. יתרה מזאת, והיא הנותנת, לחוטובלי היה חשוב לדון בדבר מצד ההלכה. פה נמצא ההבדל התהומי בין חוטובלי והעולם אותו היא מייצגת, לבין העולם של עורכי מצב הרוח. חוטובלי הינה דוגמה יוצאת דופן לאישה דתייה ואידיאליסטית המאמינה בתורה עד הסוף, ואילו בעיתון מצב הרוח כנראה אוהבים יותר את הבורגניות הדתית הדשנה היודעת להעמיד את ההלכה על מקומה. אני חייב להוסיף כי עמדה זו, כידוע לכם, בסוף גם מובילה לגרגרנות מחליאה כבטור ביקורת המסעדות המתפרסם בעיתון זה.
בעלון נוסף שפורסם לקראת השבת האחרונה, "עולם קטן", הובא שו"ת סמס מאת הרב שלמה אבינר אודות מפגשים מעורבים של אנשים מבוגרים, כדוגמת פגישות מחזור וכד'. כמובן, פסקי הלכה הם לחמה של עיתונות דתית, שמרגישים צורך לבקר ולבוא עם חשבון עם עמדות רבניות בהזדמנות זו. אכן גם הרב אמנון בזק נחלץ לעזרה. והוא, כתלמיד חכם, מביא שלוש תמיהות אודות פסיקתו של הרב אבינר. האחת הלכתית, כדבר פשוט, אין הדבר עולה בקנה אחד עם שיטת הפוסקים לחבר בין המציאות וההלכה, שכן תמיד הפוסקים דנים בגדרי הצניעות אליבא דהמציאות, ולראיה מביא את דברי הלבוש המפורסמים. אין אני כדאי לבוא בדיון זה, וכן דומני שגם בדברי הרב אבינר יש לדון בהרחבה יותר, אמנם דומני כי מכל מקום יש לדון במשמעות הציבורית של דברי הרב בזק. קודם לכך, לא הבנתי מדוע סתם כדברי הלבוש, שודאי לכל המעיין שם ברור הדבר שאין הוא "מרוצה" מהמצב. במיוחד לאור העובדה כי הוא כותב דברים אלו בסמוך לדברי הפוסקים הראשונים כי אין לברך שהשמחה במעונו כאשר גברים ונשים יושבים יחד, הוא לא סותר את ההנחה שהדבר פסול. הלבוש רק מציין שבתקופתו היטשטשה הרגישות כלפי סיטואציות מעורבות, ולכן יש להתיר. כמו כן, היכן כל הסתייגויות הפוסקים מדבריו? האם זוהי שיטת הפוסקים? האם גם כיום ניתן לומר זאת, במיוחד לאור סגנונות הלבוש וההופעה הקיימים היום?! אתמהה.
אכן עיקר הדברים הוא בקבלה של המציאות; האם נוכל לקבל כלכתחילה כל מציאות הנוהגת, אפילו אם הינה נוגדת את רוח התורה? מה הגבול? האם לא כדאי דווקא לחזק מגמות תורניות יותר בציבור שגם כך נוכחות כיום? כמובן, עם כל הרגישות והסבלנות למציאות הקיימת.
שתי ההסתייגויות הנוספות הינן עיקרון הניתן לויכוח, לפיו דיבור על צניעות יוצר מצב לא צנוע ולא נעים, וכן הטקטיקה הלא נכונה בכך שהרב מטיח כלפי ציבור שומעיו דברים הנוגדים לגמרי את צורת חייו. ניתן לדון רבות בדברים אלו, אמנם דומה כי קו אחד חורז את כל דבריו של הרב. קבלת המציאות כפי שהוא, כמעט מבלי יכולת להשפיע עליה. האם כך היה מצפה מרב חרדי שלא יפצה את פיו כנגד ציבור שומעים שמעלים מיסים ולא משרת בצבא? האם לא היה מצפה שיאמר בפניו את אשר יש לומר!
שני הפרסומים הללו, אותם הצגתי, משקפים תודעה קיימת ורווחת בקרבנו. עד כמה אנו מוכנים להתקדם ולהתפתח מבחינה רוחנית, על אף הנורמות לפיהן אנו חיים. זהו מבחן אמונה גדול, עד כמה אנו מוכנים ללכת עם התורה שניתנה לנו על ידי הי"ת על מנת שנתקן עולם במלכות שדי? דרש אחד מגדולי החסידות על אריכות הפסוקים בפרשת בהעלותך, המתארים את הליכת בנ"י במדבר אחר עמוד הענן ועמוד האש, שיש פה גילוי אמונה גדול ביותר. בנ"י פשוט קמו והלכו, ולחילופין חנו ונחו, רק על פי דבר ה'. לעתים הייתה החנייה נוחה ואידיאלית, אבל אז, בדיוק כשהחלו לפרוק את הציוד מתוך כוונה לנוח לכמה ימים, פתאום החל עמוד הענן ליסוע. וכן כשהגיעו למקום קשה לעצירה ולמנוחה, וקצה נפשם להישאר שם, מכל מקום לא מיחו ולא התלוננו עליו עד אשר נסע עמוד הענן.
שנזכה גם אנחנו ללכת אחר עמוד הענן, יומם וליל, גם כשקצת לא נוח - וכמובן, גם כשאנו מתקדמים והולכים, לא נשכח כמה צריך לסייע ולהחזיק בעד כולם בסבלנות, מבלי להשאיר אף אחד מאחור. גם במחיר של שבת אחת, כשהדבר נדרש.